לא סתם אנשים נלחצים כששומעים את המילה "אלול". המושג "תשובה" מעלה אסוציאציות של מאבק, ייסורים, תעניות ומסירת כל הרווחים לצדקה.

קודם בונים עתיד חיובי ורק אחר כך חוזרים לטפל בכישלונות הישנים. קודם מקבלים החלטה נחושה להתחיל שנה של קבלת עול ורק אחר כך נכון לבקש סליחה על הכשלים שהתרחשו.

היהדות מבוססת על מבט קדימה ולא אחורה. המצווה המוטלת עלינו היא לעשות מכאן ואילך מה שצריך, אבל אין מצווה להתעסק עם האתמול. אין מצווה להישבר ממה שלא נעשה.

גם אם ניפול בגלות הנוראה ביותר, הקב"ה מצפה לנו. הוא יצר מנגנון כזה שגם אדם שבלע רעל ח"ו – יכול להקיא, וגם מי שנופל ל"ע ממגדל בגובה 15 קומות יכול לבלום את התעופה לפני ההתרסקות.

את העבר לא מתקנים בעזרת העבר, את העבר מתקנים בעזרת העתיד. אכן אי אפשר לשנות את העבר למפרע, אבל אפשר להעניק לו משמעות מחודשת. הרעיון הגדול של התשובה הוא "פרשנות". להעניק פרשנות מחודשת למה שכבר קרה ואז העבר מקבל גוון חדש.

התיקון לעניין בלתי רצוי הוא על ידי הוספת עניין רצוי. לא להוסיף עוד עניין בלתי רצוי כמו עצבות וייאוש, אלא לקחת את הכישלון ולהפוך אותו למנוף לעשייה טובה.

הדלת פתוחה. תמיד הייתה פתוחה ותמיד תישאר פתוחה. הקב"ה ממתין. לא נועל את הדלת. לא מוותר. לא מתייאש.

החטא אינו אתה. החטא הוא "רוח שטות" שנכנסה בך. משהו חיצוני, זר, לא שייך, שפלש לרגע ושיבש את השיקול.

ארבעים שנה חלפו מאז אותה כתבה אנטישמית. ארבעים שנה נשא העיתונאי את המשא על מצפונו. והנה, דווקא החטא של אז הפך למנוף לתיקון אדיר.

אדם שחוטא ואחר כך מוצא את הכוחות העילאיים לפרוש מהחטא, העשייה שלו תובעת יגיעה פי כמה מאשר מי שלא טעם חטא ואין בו רגישות אליו.

התשובה אינה מוחקת את המעשה. החורים אכן נשארים. אבל התשובה משנה את המשמעות של המעשה. היא קובעת רטרואקטיבית שהמעשה לא שיקף את רצון האדם האמיתי.