הטור בסימן תכח מביא את הכללים הקובעים את חלוקת הפרשיות השנתית: "בשנה פשוטה 'פִקְדו ופסחו' [פרשת צו לפני פסח], בשנה מעוברת 'סִגְרו ופסחו' [פרשת מצורע שמסגירה את המצורע לפני פסח], 'מְנוּ ועצרו' [פרשת במדבר ומנין ישראל לפני שבועות], 'צומו וצלו' [תשעה באב ולאחריו פרשת ואתחנן], 'קומו ותקעו' ['נצבים' לפני ראש השנה]".
פרשת "ניצבים" היא הפרשה החותמת את השנה. בכל קביעות שנה שתהיה, נקרא את הפרשה בשבת הסמוכה לראש השנה וכך היא זו שמכניסה אותנו בשערי הימים הנוראים. מדוע דווקא פרשה זו?
הפרשה מספרת על יומו האחרון של משה רבנו. בשבעה באדר הוא כינס את עם ישראל למעמד כריתת ברית נצחית עם ה', "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם… מחוטב עציך עד שואב מימיך". משה הזכיר את ברית ההתחייבות הנצחית שלנו לקב"ה, זו שלא תיפסק לעולם, ואז מתחיל פרק בן 14 פסוקים שעוד לא נאמר כמותו.
זה מדהים לגלות אבל עד כמעט הפסוקים האחרונים בתורה, לא דובר על התשובה. כאן מציב משה את הבשורה הגדולה עלי אדמות: אף פעם לא מאוחר ותמיד הקב"ה מצפה לקבל אותנו. התשובה היא סוג של מהפכה שקשה לעכל אותה: אנו רגילים לריבים שאי אפשר לפתור אותם, לכשלים שאי אפשר לסלוח עליהם, לטעויות שאי אפשר להחזיר אותן. וכאן מגלה משה שאצל הקב"ה זה אחרת: "עד יום מותו תחכה לו ואם ישוב מיד תקבלו".
גם אם ניפול בגלות הנוראה ביותר, הקב"ה מצפה לנו. הוא יצר מנגנון כזה שגם אדם שבלע רעל ח"ו – יכול להקיא, וגם מי שנופל ל"ע ממגדל בגובה 15 קומות יכול לבלום את התעופה לפני ההתרסקות.
לא פחות משבע פעמים בתוך 10 פסוקים, חוזר משה על הפועל "שוב": "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה: ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקלו… ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך שמה… ואתה תשוב ושמעת בקול ה'… כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך… כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
ההוראה המרכזית מבחינה מעשית היא פסוק ב: "ושבת עד ה' אלוקיך". הרמב"ם סובר כי אין כאן ציווי להתחרט על חטא, אלא הבטחה שעתידים ישראל לשוב בתשובה ומיד הם נגאלים. המנחת חינוך מסביר בדברי הרמב"ם כי אין דרישה מחייבת בתרי"ג המצוות לבקש סליחה על מה שפוספס, משום שהחרטה חייבת לבוא מתוך האדם. השינוי צריך לבוא מבפנים ואו שזה מפריע לך או שלא. המצווה היחידה לדעת הרמב"ם היא כנאמר בפרשת "נשא": "והתודו את עוונם". כלומר, במקרה שאדם התעורר מעצמו להתמודד עם העבר, החרטה צריכה לכלול ווידוי והודאה בפה.
הרמב"ן, לעומת זאת, מוצא כאן את מצוות התשובה מן התורה: "ושבת עד ה' אלוקיך – מצוה! שיצווה אותנו לעשות כן".
החיים אינם מורכבים רק ממרוץ של עשיה ואם לא – לא נורא. הקב"ה בהחלט מצפה מאתנו לעצירה ולהתייחסות למה שלא נעשה. בדיוק כמו בני זוג שאחד אכזב את רעהו והשני מצפה להתייחסות כלשהי שמשמעותה חרטה, כך הקב"ה כואב כביכול את ההתרחקות שלנו ומצפה לעצירה, לבלימת המרוץ ולעשיית חושבים על הטעויות שלנו.
כאן חשוב להתייחס לטעות נפוצה: יש חושבים שחרטה שמורה לחודש אלול. זה לא נכון והרמב"ם בהלכות תשובה אינו מקשר בין חובת התשובה לימים הנוראים. כל פעם שאדם מכיר בחטאו ה' מצפה להתייחסות מידית שתבטא את הצער ממה שקרה. אולם בימים הנעלים הללו בהם מאירים י"ג מידות הרחמים – המלך מראה פנים שוחקות והתשובה מתקבלת יותר.
יעזור הקב"ה שנזכה לקיים "ושבת עד ה' אלוקיך" בשלמות.
