נער צעיר עלה לבימה בישיבה לנערים מתחזקים, ביישוב מעבר לקו הירוק. היה זה ליל שני של ראש השנה, רגע לפני ערבית. קולו רעד מעט כשפתח: "רוצה לספר לכם על החבר שלי מושיקו".
הסיפור שסיפר טלטל את כל השומעים. מושיקו עבר מסכת חיים קשה. עזב את החיים הדתיים לחלוטין, נסע להודו, גידל שיער ארוך ושקע בסמים ובשאר מרעין בישין לתפארת המזרח. "חשבנו שאיבדנו אותו," אמר הנער. "שהוא לא יחזור לעולם".
"אולם לפני חודשיים," המשיך וסיפר, "התפללנו במירון ופתאום אני רואה את מושיקו עם כיפה, שיער קצוץ, רגוע ופאות מעטרות את לחייו. 'הלו מושיקו, איפה קנית את הפאות?' שאלתי. הוא ענה בעדינות: 'לא קניתי. הן שלי'".
התיישבו השניים ומושיקו גילה את הסוד שהחזיר אותו ארצה: "פגשתי חבר שגר ליד הוריי. סיפרתי איך ניתקתי עימם את הקשר והם בטח לא רוצים לשמוע עלי. החבר הביט בי ואמר: 'מושיקו, תדע לך, שמאז שעזבת את הבית, ההורים שלך לא נועלים את הדלת בלילה. הם משאירים אותה פתוחה 24 שעות, אולי תעבור באזור ותרצה ללחוץ ולהיכנס הביתה…'".
והתמיהה זועקת: איך זה ייתכן? איזו אהבה יכולה להמתין כך, יום אחר יום, לילה אחר לילה, חודשים ושנים, בלי לדעת אם הבן בכלל חי או מת, אם הוא בהודו או בתאילנד, אם הוא זוכר אותם או שכח?
ופה מגיע הסוד הגדול של פרשת ניצבים. משה רבנו, ביומו האחרון עלי אדמות, בשבעה באדר, כינס את עם ישראל למעמד כריתת ברית נצחית. "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם… מחוטב עציך עד שואב מימיך".
והנה, עד הפסוקים האחרונים בתורה, לא דובר על התשובה. וכאן מבטיח משה את הבשורה הגדולה עלי אדמות: הקב"ה ישאיר תמיד דלת פתוחה. הוא לעולם לא יוותר עלינו. "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה: ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקלו… ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך".
בעוד שאנו רגילים לחטאים של גט ובגידה שאי אפשר לתקנם, הקב"ה לעולם לא יפסיק לחכות שנשוב.
למה הדבר דומה? המדרש מספר על שודדים שהפילו את חתתם על האזור. המלך שלח יחידה צבאית מובחרת והם תפסו את השודדים והכניסו אותם מאחורי סורג ובריח. אמנם חבורת השודדים חפרה מנהרה תחת הכלא וברחה, רק אחד מהם חשש לברוח ונשאר בתא הכלא.
המלך נדהם מהבריחה וביקש לראות בעצמו את המנהרה שחפרו. הוא נכנס לתא הכלא, ירד למנהרה, חצה אותה הלוך וחזור וכשעלה בחזרה למעלה, ראה את השודד היחיד שחשש לברוח. אמר לו המלך בזלזול: "טיפש שכמותך, יכולת לברוח דרך המנהרה ולהיות עכשיו משוחרר לחופשי כמו חבריך…".
וכך אומר ה' לרשעים: טיפשים שכמותכם, נתתי לכם את ההזדמנות לשוב ומדוע לא ניצלתם אותה?
הדלת פתוחה. תמיד הייתה פתוחה ותמיד תישאר פתוחה. כמו אותם הורים בסיפור של מושיקו, כך הקב"ה ממתין. לא נועל את הדלת. לא מוותר. לא מתייאש.
ומושיקו? הוא חזר הביתה. דחף את הדלת הפתוחה ומצא את הוריו ממתינים. כי יש אהבה שלא נגמרת, יש ציפייה שלא כלה, ויש דלת שלעולם לא תינעל.
יעזור הקב"ה שנמצא תמיד את הדרך חזרה הביתה, אל הדלת הפתוחה שממתינה לנו.
