משל עממי ידוע מספר על שחצן אחד שהיה פוגע בסביבה ללא הבחנה. מאיים, זורק הערות משפילות ומעורר ריב ומדון. הגיע ערב יום הכיפורים וכדרכם של יהודים ערך חשבון נפש כנה ונזכר בכל האומללים שעזבו את בית הכנסת בוכים בגללו. הוא הלך לבית הרב לבקש עצה ותיקון לנפשו.
הרב שאל: "בכמה אנשים פגעת השנה?" "חמישים", הוא ענה. "ובכן", אמר הרב, "התיקון שלך יהיה כדלהלן: תיקח קרש עץ ותנעץ בו חמישים מסמרים. אחר כך תבקש סליחה מכל אחד מחמישים האנשים שהכאבת לו ואחרי כל בקשת סליחה, תשלוף מסמר אחד מהקרש. כאשר תשלים את המשימה ותוציא את כל המסמרים החוצה, תחזור אלי עם הקרש בידך".
אחרי שבוע חזר האיש עם לוח העץ ואמר בגאווה: "כבוד הרב, שלפתי את כל המסמרים, עמדתי במשימה!".
הרב הרים את לוח העץ והראה לו: "המסמרים יצאו, אבל החורים בתוך העץ נשארו. אתה יכול לפתוח דף חדש מכאן והלאה, אבל המילים הפוגעות נותרו צרובות בזיכרון ולא נמחקו".
והשאלה קשה מנשוא: אם כך, מה ערך יש לתשובה? אם החורים נשארים, אם הפצעים לא נרפאים, מה הטעם בכל המאמץ?
רבי יוסף אלבו בספר העקרים מחדד את השאלה: "בעניין התשובה ישנו ספק גדול: אחר שנעשית העבירה בפועל, מה תועיל התשובה בחרטה ובווידוי? וכי ההורג את הנפש או המחלל את השבת… תשוב נפש הנרצח בווידוי וחרטה?! או השבת המחוללת תשוב ותישמר בזה?! הרי זה דומה למי שסתר הבית וחוזר ובונה אותו בדיבור בפיו! והרי לא ייבנה ברוב דברים! והיאך תספיק תשובה למרק החטא שנעשה בפועל?".
התמיהה עצומה: איך מילים יכולות למחוק מעשים? כיצד מילים יכולות למחוק עבר? וכי מישהו שייתן לי סטירה מצלצלת ואחר כך יבקש סליחה – אאמין לו?! וכי אתפשר על פחות מהתנצלות פומבית ופיצוי כספי?!
אבל רבי יוסף אלבו עצמו מגלה את הסוד: "הפעולות האנושיות שעליהן ישובח האדם או יגונה, הן הפעולות הנעשות בבחירה וברצון והדרך לבחון זאת היא, אם לאחר שנעשה המעשה הוא רוצה בקיומו ושמח בו, אבל אם אחר שנעשה הפועל ההוא, אינו חפץ בו והיה מעדיף שלא נעשה לכתחילה – אין ראוי שייוחס אליו המעשה אלא לאונס וטעות. לכן כאשר מתחרט על העבירה זה מורה שלא נעשה הפועל ההוא ברצון גמור ואילו הדבר היה תלוי רק בו – לא היה עושהו מלכתחילה".
כלומר, התשובה אינה מוחקת את המעשה. החורים אכן נשארים. אבל התשובה משנה את המשמעות של המעשה. היא קובעת רטרואקטיבית שהמעשה לא שיקף את רצון האדם האמיתי.
והרבי מליובאוויטש מעמיק: תשובה משמעותה מילה אחת: "פרשנות". התשובה גואלת את העבר הבעייתי ומעניקה בדיעבד משמעות מחודשת למה שקרה וכך משנה את העבר ופותחת פתח חדש לעתיד.
נכון, החורים בקרש נשארים. אבל עכשיו הם לא חורים של הרס, אלא חורים של לקח. לא צלקות של כישלון, אלא סימנים של צמיחה.
כמה היה אדם מוכן לתת כדי לשוב 30 שניות לאחור ולתקן רגע ששיחק עם הטלפון בנהיגה ומי יודע מה קרה ל"ע? כמה אדם מוכן להקריב כדי למחוק מילה שגררה ריב של שנתיים?
אבל אין מה לעשות, חלב שנשפך לא יחזור לבקבוק.
ובכל זאת, הקב"ה מלמד אותנו שיש תקווה. לא לשנות את המעשה, אבל לשנות את המשמעות שלו. להפוך את החורים בקרש למקומות שדרכם עובר האור.
וזה מה שאומרים בתפילה: "אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות". איך מבקשים דבר כזה? וכי הנאשם רוצה לקבוע את תוצאות המשפט?!
הבקשה היא: תן לנו כוח להפוך את החורים לחלונות, את הצלקות לסיפור, את הכישלון ללקח.
הקרש עם החורים יישאר קרש עם חורים. אבל הוא יכול להיות קרש שמספר סיפור של תיקון, של השתנות, של תקווה.
יעזור הקב"ה שנזכה להבין: אנחנו לא הקרש החלק שהיינו. אנחנו הקרש עם החורים שהפך להיות משהו יותר עמוק, יותר אמיתי, יותר אנושי.
