אחת השאלות הפשוטות בחודש תשרי היא המבנה המוזר של הימים הנוראים. לכאורה סדר החגים היה אמור להיות הפוך: קודם יום הכיפורים ואחר כך ראש השנה?
יום הכיפורים הוא סיום השנה הקודמת, אנו משחזרים את השנה שהייתה, עורכים חשבון נפש על כשליה, מבקשים מחילה והקב"ה באהבתו נענה לנו. לעומת זאת, ראש השנה, הוא ראש השנה הבאה. הופכים דף בלוח השנה, שוכחים משנת תש"פ הלא פשוטה שהייתה, אומרים עליה "תכלה שנה וקללותיה" ופותחים את שנת "תשפ"א – תהא שנת פלאות אראנו" לטובה ולברכה.
מה פתאום בחלוף עשרה ימים מהשנה החדשה, שבים ומכים על החזה 'על חטא שחטאנו בשנה שעברה'?
הרי כל בעל מכולת וסטודנט לשנה ראשונה בכלכלה יודעים שקודם עורכים מאזן על השנה הקודמת, מפיקים את הלקחים ואז מתחילים שנה חדשה ומאורגנת לטובה ולברכה?
יתירה מכך וזאת שאלה חמורה: הרי הנחת היסוד היא שהקב"ה אוהב אותנו. ה' אינו שופט אובייקטיבי שמביט מהצד על הנאשמים, אלא מעורב אישית כמו "אבינו מלכנו", כמו מלך ששופט את בנו. אנו אומרים: "אהבת עולם אהבתנו", "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת", "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים".
ואם כן אפשר היה לצפות שקודם יבואו עשרת ימי תשובה בהם נקבל חנינה מכשלי השנה הקודמת, ורק אחר כך יחול ראש השנה – יום הדין – בו הקב"ה מתיישב על כיסא דין ושופט אותנו על אותם מעשים? מה ההיגיון בכך שהסדר הפוך: קודם מתרחש יום דין בו הקב"ה פותח ספרים ומעמיד מאזנים בהתאם למצבנו הנוכחי, "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים", ופתאום אחריו ניתנת ההזדמנות לשנות את ההכרעה בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים?
הרב יונתן זקס מציע הסבר מופלא וחסידי: קודם בונים עתיד חיובי ורק אחר כך חוזרים לטפל בכישלונות הישנים. קודם מקבלים החלטה נחושה להתחיל שנה של קבלת עול ורק אחר כך נכון לבקש סליחה על הכשלים שהתרחשו.
ראש השנה הוא יום של בניית עתיד חיובי, תוקעים בשופר ומתחייבים לגזרות המלך, אבל אין בו מילה של וידוי והכרת החטא. יום הכיפורים הוא יום של בקשת כפרה וסליחה על הכישלונות שהיו. והסדר הנכון הוא קודם להתחייב לעתיד אחר ורק אחר כך לחזור אחורה ולטפל בכל הימים שבוזבזו.
וזה פתיח מצוין לחקר תפיסת התשובה. רבנו יונה בשערי תשובה כותב: "העיקר הראשון: החרטה, יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה' וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושלם על העוון… ויתחרט על מעשיו הרעים ויאמר בלבבו מה עשיתי? איך לא היה פחד אלוקים לנגד עיני?. העיקר השני: עזיבת החטא, יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד. העיקר השלישי: היגון, יגדיל יגון בלבבו… וייאנח במרירות לב".
אולם הרמב"ם כותב את הדבר ההפוך לחלוטין: "ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… וכן יתנחם על שעבר שנאמר 'כי אחרי שובי נחמתי'".
התשובה היא להניח את העבר, להסירו ממחשבתו כאילו לא קרה מעולם, ותמורת זאת להתחייב שמחר יהיה אחרת. מצוות התשובה היא החלטה נחושה שהטעות של היום היא חד פעמית ומחר היא לא תשוב. ורק בשלב מאוחר יותר להתנחם על שעבר ולבקש עליו כפרה.
למה הדבר דומה? אבא מכור לעבודה ולא רואה את הילדים. פעם הם ארגנו מסיבה והוא שכח להגיע. מאוכזבים שכבו לישון והוא שב הביתה באמצע הלילה כשכל הבלונים מיותמים. הוא התיישב על מיטות הילדים ובכה והביע חרטה. האם זה משנה משהו? לא, כי זה לא אומר שמחר לא יעשה אותו הדבר. תשובה אמיתית היא לעשות את הדבר ההפוך: להבטיח שהוא משנה את סדר היום שלו ומחר ישוב יותר מוקדם הביתה. זה אבן הבוחן לשינוי.
יעזור הקב"ה שנזכה תמיד להתחיל מבניית העתיד ולא להישאר תקועים בעבר.
