"ויבוא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית", רש"י מביא דעה מהגמרא כי יוסף הצדיק ידע את המשמעות של לבוא הביתה כשאין איש בבית. הוא כמעט נכנע ללחץ של אשת פוטיפר. ואולם ברגע האחרון התעשת ואז נאמרות כמה מילים חדות: "וינס ויצא החוצה".
זאת תשובה: לקום ולברוח. להחליט שמחר יהיה אחרת. יוסף לא שקע ביגון איך זה קרה, כיצד נוצר מצב שכמעט נכנע, אלא קם וברח.
והדבר מתקשר למה שכותב הרמב"ם: "ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד". לא להתעכב על העבר, אלא לרוץ קדימה.
האדמו"ר רבי ישראל הגר מוויז'ניץ סיפר על חסיד עשיר מפולין בלוס אנג'לס שהיה מקורב לחב"ד. כשהאדמו"ר סיפר שבכוונתו לנסוע ליחידות אצל הרבי, אותו חסיד הגיב: "מהרבי מליובאוויטש צריך להיזהר, הוא יודע מה מעשיך האישיים גם במרחק אלפי קילומטרים".
האדמו"ר נבהל והחסיד גילה: פעם שהה בבית רפואה בקליפורניה והייתה שם אחות גויה שהתמסרה אליו. נוצר ביניהם קשר והם סיכמו לברוח ביחד בתום האשפוז. ביום שישי האחרון באשפוז, קראו לו לטלפון. על הקו היה הרב חודקוב, מזכירו של הרבי, שאמר כי הרבי ביקש לצוות אותו לעזוב מיד את בית החולים ולחזור הביתה עוד לפני כניסת השבת.
הוא ניסה להתווכח שעליו להיות מאושפז עד יום שלישי, אך הרב חודקוב הגיב בתקיפות: "אל תתחכם, תעזוב עכשיו את בית הרפואה ותשוב לביתך".
"היה לי קשה לעשות זאת", סיים החסיד, "אך הפחד והחרדה מכך שהרבי צופה בי ממרחק אלפי מיילים, הרימו אותי מהמיטה ודקות לפני כניסת השבת הייתי בביתי".
גם כאן רואים את אותו עיקרון: התשובה היא לא להתעכב, לא לנתח, לא להתייסר – אלא לקום ולברוח. "וינס ויצא החוצה".
כך כותב אדמו"ר הזקן באגרת התשובה: "מצוות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד… ולא כדעת ההמון שהתשובה היא התענית".
בלקוטי שיחות מסביר הרבי את העומק הפסיכולוגי: חרטה כשלעצמה לא יוצרת שינוי! להיפך, חרטה מקבעת בתוך מעגל החטא, היא מעניקה תחושה של קורבנות, מבססת את ההרגשה שככה זה, אלו הם חיי ואני לא מסוגל להשתנות.
גרוע מכך: הבכי מעניק הרגשה טובה. בכיתי, כואב לי, אני בסדר, ועכשיו אפשר להמשיך את אותו הדבר.
היצר הרע אינו חושש מבכי, הוא מבועת מצעד אחר: לקום ולהחליט שזהו זה, מחר יהיה אחרת. להתחייב שלא תשוב ותחטא. זה המבחן האמתי לרצינות שלנו.
יעזור הקב"ה שנזכה תמיד לרוץ קדימה ולא להישאר תקועים במקום.
