משה רבינו נושא נאום פרידה בפני עם ישראל. הוא פותח את הנאום בדברי ה' שנאמרו באגביות, לכאורה, כארבעים שנה קודם לכן, כאשר החלו בני ישראל את מסעם מהר סיני לכיוון ארץ ישראל. מדוע היה כה חשוב להזכיר את הדברים האלה, דווקא ברגע הזה? – ההסבר המעמיק לשאלה זו יראה גם כיצד הדברים משמעותיים עבור כל אחד מאתנו היום.

דרך הסיפור על כיבוש קרקעות פוריות ושימוש בהן לנטיעת מטעי זיתים לשמן, אנו למדים על דרגות נשגבות בעבודת ה', שיש להן השלכה לחיים של כל אחד מאיתנו, עד לרמת הפרטים הקטנים.

בפרשת ואתחנן אנו קוראים את פרשת קריאת שמע, מיסודות היהדות והאמונה, שם מופיעה גם מצוות תפילין. לצד פלפול למדני הלכתי בפרטי המצווה, יש כאן עיון במשמעות הפנימית שלה ובתובנות שאפשר ללמוד ממנה לחיים.

כולנו מדמיינים אוטופיה רוחנית ושואפים אליה: להיות קרובים-קרובים לקדוש ברוך הוא ולחוות כך את החיים. אך מסתבר שדווקא הדרך הקוצנית ומלאת המכשולים נותנת לנו את האפשרות ליצור קשר עמוק הרבה יותר עם ה'.

במהלך הנדודים במדבר, עם ישראל רגיל לעבוד את ה' במשכן. לפני הכניסה לארץ הם מקבלים את המצווה לבנות לקדוש ברוך הוא את בית המקדש בירושלים. מה בין המשכן למקדש? מה שונה ומה דומה? – האדריכלות של בית המקדש מלמדת אותנו לא מעט על המקדש הרוחני שאנחנו בונים לה' בעבודתנו.

התבוננות בפסוקי התורה המצווים אותנו על מצוות הצדקה, תגלה לנו עד כמה עשירה ורחבה המצווה הזו, וגם תפתור לנו כמה דילמות הקשורות בתרומת צדקה בהן אנו נתקלים לא פעם.

האלגוריה שמדמה את האדם לעץ נפוצה מאד. האם זה רק דימוי ספרותי, שורה בשיר, או שנוכל לגלות מתוך ההשוואה הזו תגליות משנות חשיבה על האדם והעולם? מתברר כי "האדם עץ השדה" הוא משפט מפתח שמעניק לנו פרספקטיבה חדשה על הדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו.

מהו החוק? מהם תפקידם של בתי הדין? האם זו מערכת הכרחית כדי לקיים חברה אנושית מתוקנת, או שהקדוש ברוך הוא ייסד אותה למטרה אחרת? – משל על פרדס של מלך שהיה לו בן קטן ואהוב, מאיר את עינינו ומלמד אותנו מה חלקנו בתורה ומדוע חשוב שנמצא גם את החידושים שלנו בה.

תפיסה רווחת רואה ביחסים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא משהו שדומה ליחסי עובד-מעביד. עד כמה זה נכון, ואם בכלל? נדבר על המשמעות של דיני עבודה בתורה ונשליך מכך על שאלת השכר והעונש והיסודות של העבודה שלנו וחובתנו כלפי הקדוש ברוך הוא.

כיף יותר לדבר רק על דברים טובים וחיוביים. אבל הכרחי מידי פעם לעצור ולשאול מה הכלים שהחסידות נותנת לנו להתמודד עם קשיים שנראים "גדולים עלינו" בכמה מידות. פרשת הקללות היא ההזדמנות לשים את הדברים על השולחן ולהתמודד איתם באומץ.

האם זה אפשרי להשתנות בצורה מהותית בכוחות עצמנו? עיון בפרשה מלמד אותנו על מה שאנחנו צריכים לעשות בעצמנו, ועל מה שהקדוש ברוך הוא יעשה עבורנו.

כולנו נדרשים למצוא את האיזון, בחיים וגם בעבודת ה', בין שתי גישות: הגישה האישית שמברכת על יצירתיות ופריצה קדימה, או זו שמקדשת קביעות ומשמרת את הגבולות. נדמה שזוהי פשרה הכרחית, אילוץ שנובע מכורח המציאות כדי לאפשר לנו לחיות חיים מלאים ומסופקים וגם לשמור על המסגרות והערכים החשובים. אך, האם יכול להיות שהשילוב הזה הוא לא כורח אלא אידיאל? האם הקדוש ברוך הוא רצה שכך בדיוק נעשה את הדברים – נשמור על הקיים, אבל נדאג לפתח אותו; נביע את עצמנו, אבל נזכור שזה לא מתחיל בנו?

האם אפשר לגרום לקדוש ברוך הוא לשנות תוכניות? מותר בכלל אפילו לחשוב בכיוון הזה? – תיאור פטירת משה מכניס אותנו לשאלה המרתקת הזו, ומהר נבו אנחנו יוצאים עם תשובה מפתיעה.

את השיחה שלפנינו נשא הרבי בליל שמחת תורה בשנת תשמ"ז, בהתרגשות רבה. הרבי דיבר מקירות ליבו, והאירוע נחרת לשנים בלבבות החסידים. השיחה מלמדת אותנו להכיר באמת את משה רבינו, וכך את המנהיגים האמיתיים בכל דור. לא פחות מכך, היא מלמדת אותנו מהי אהבת ישראל של אמת.