זה היה רגע השפל בחייו של דוד המלך. כל חייו היו רכבת הרים מלאת תהפוכות, אך זה היה הרגע הכואב מכולם: הרעה יצאה מתוך ביתו. הבן שלו, אבשלום, יוצא חלציו הקים מרד נגדו ודוד שכבש את ירושלים נאלץ לברוח ממנה. דוד נס עם קומץ נאמנים ולפתע יצא לעברו ראש הסנהדרין, שמע בן גרא, וגידף אותו. שמעי ירה אבנים על דוד וקרא כי עכשיו חוזרת עליו נקמת שאול.
אבישי בן צרויה שלף את חרבו במטרה לפגוע בשמעי, אבל דוד בלם אותו במשפט מדהים: "ויאמר המלך מה לי ולכם בני צרויה, כי ה' אמר לו קלל את דוד!".
דוד אמר לאבישי: אתה באמת חושב שזה שמעי?! שהוא מקור הצרות שלי?! הרי הוא רק השליח לממש בי את נבואתו הנוראה של נתן הנביא אחרי מעשה בת שבע: "הנני מקים עליך רעה מביתך".
וזאת נקודת השקפה מדהימה: לכעוס על הפוגע זה לכעוס על השליח במקום להתמקד במסר שמעביר לי המשלח. האמונה היהודית גורסת כי העולם אינו שטח הפקר ואיש אינו יכול לפגוע באחר סתם כך. אין לאדם את הבחירה לפגוע במי שלא מגיע לו להיפגע. ולכן ברגע שאדם פגע בי, מוטלת עלי המשימה לערוך חשבון נפש ולחשוב מה המסר שהקב"ה מתכוון להעביר לי.
וזאת סיבה ראשונה לא לשנוא את האדם הפוגע, משום שהבעיה שלי אינה אתו. הוא לא הסיבה היחידה לפגיעה שאירעה. הוא אמנם השליח הרע שבחר בבחירתו החופשית לעשות זאת, אבל אם הוא לא היה עושה זאת — זה היה קורה בדרך אחרת, משום ש"הרבה שלוחים למקום".
ספר החינוך כותב עיקרון יסודי: שידע האדם כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו כי הוא אינו סבת רעתו… כמו שאמר דוד עליו השלום: הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'.
*
חסיד ניגש אל הצדיק רבי אהרן מקרלין והתאונן על בעיות שלום בית אצלו: אשתו מחרפת אותו. רבי אהרן בירכו והשקט חזר לביתו. לאחר תקופה יצא החסיד לקייב לרגל עסקיו, וכשהלך ברחוב התנפל עליו גוי וצעק: "יהודי מלוכלך, החזר לי את כספי". לא עזרו לאותו חסיד כל טענותיו כי אינו מכיר אותו והוא הובל בביזיונות לבית המעצר. לאחר דין ודברים הובררה חפותו והוא שוחרר.
חזר החסיד לעיירתו וניגש לביתו של ר' אהרן, כשהגיע לפתח הבית הופתע לראות את ר' אהרן ממתין לו בכניסה. הצדיק אמר: "אתה לא צריך לספר לי, אני יודע הכל. אבל ברצוני לשאול אותך שאלה: אם נגזר עליך לסבול ביזיונות, איפה יותר נוח לחטוף: בבית שלך או בבית המשפט בקייב?".
זהו המסר העמוק: אם מגיע לך להיפגע, זה יקרה ממילא. השאלה היא רק איך זה יקרה. האם דרך אדם שאתה אוהב ובתוך המסגרת המוכרת שלך, או דרך זר ובסביבה קשה?
הסיפור הזה מאיר נקודה מרתקת: מדוע הצער הגיע לחסיד דווקא מצד אשתו? מדוע לא ממקור אחר? התשובה היא שהקב"ה ברחמיו בחר בשליח הכי קרוב, הכי אוהב ובמקום הכי בטוח. אלמלא הקללות מהאישה, החסיד היה צריך לקבל את אותו מסר בצורה הרבה יותר קשה.
זוהי תפיסה מהפכנית על אנשים שפוגעים בנו: הם לא האויבים שלנו. הם השליחים שנבחרו לעבור לנו מסר. ולעתים קרובות הם נבחרו דווקא בגלל שהם קרובים אלינו ואוהבים אותנו, כדי שהמסר יועבר בצורה הכי עדינה שאפשר.
דוד המלך הבין את זה לגמרי. הוא ידע שהמסר שהוא מקבל מהקב"ה דרך שמעי בן גרא הוא בעצם מסר של רחמים. במקום שיקבל עונש קשה יותר על חטא בת שבע, הוא מקבל את התוכחה דרך אדם שרק מקלל אותו במילים.
אבל כאן חשוב להבהיר: זה לא אומר שאנחנו מאשרים את מעשה השליח. שמעי בן גרא עדיין עשה מעשה רע כשקילל את דוד. הגוי שהאשים את החסיד בשקר עדיין עשה מעשה רע. האישה שמחרפת את בעלה עדיין נוהגת לא נכון.
המסר הוא שאנחנו לא כועסים עליהם. אנחנו מבינים שהם שליחים. אנחנו מתמקדים במסר שהקב"ה רוצה להעביר לנו ולא בצורה שבה הוא מעביר אותו.
זה כמו שליח שמביא לך מכתב רע. אתה לא כועס על השליח. אתה כועס על מי ששלח את המכתב או מתחרט על מה שגרם לך לקבל מכתב כזה.
*
אבל איך זה עובד בפועל? איך אפשר לא לכעוס על מישהו שפוגע בך, גם אם אתה מבין שהוא שליח?
התשובה היא שכשאתה מבין שהפוגע הוא רק שליח, אתה מפסיק לקחת את הפגיעה באופן אישי. אתה מבין שזה לא נגדך באופן אישי. זה פשוט מסר שהקב"ה רוצה להעביר לך.
כשהחסיד חטף אבנים בקייב, הוא לא לקח את זה באופן אישי מהגוי שזרק עליו אבנים. הוא הבין שהגוי פשוט שליח שנבחר להעביר לו מסר. וכשהוא חזר הביתה וזכר את המעמד הזה, כל פעם שאשתו הייתה מתחילה לחרף אותו, הוא היה זוכר: "זה לא היא נגדי. זה מסר מלמעלה שמגיע אלי דרכה".
זוהי מהפכה שלמה בגישה לפגיעות שמקבלים מאחרים. במקום לשאול "למה הוא עושה לי את זה?", אנחנו שואלים "מה הקב"ה רוצה לומר לי דרך זה?". במקום להתמקד בשליח, אנחנו מתמקדים במשלח. במקום להילחם במי שפוגע, אנחנו מתעמקים במה שהפגיעה באה ללמד אותנו.
וכשאנחנו עושים את זה, משהו מופלא קורה: הכעס פשוט נעלם. קשה לכעוס על שליח. קשה לכעוס על מישהו שפשוט מעביר לך הודעה. זה לא אומר שאנחנו לא מגיבים לפגיעה. זה אומר שאנחנו מגיבים אליה נכון: אנחנו מחפשים מה צריך לתקן בעצמנו, מה צריך לשפר בהתנהגות שלנו, איך אפשר להפוך את הפגיעה לצמיחה.
ולבסוף, כשאנחנו מתייחסים לפוגע כאל שליח ולא כאל אויב, משהו מופלא קורה גם אתו: הוא מפסיק להיות פוגע. כי בדרך כלל אנשים פוגעים בתגובה לכך שהם מרגישים שפוגעים בהם. כשהם רואים שאנחנו לא לוקחים את זה באופן אישי, הם מפסיקים לתקוף.
זוהי הדרך של דוד המלך: לא לכעוס על השליח, אלא להתמקד במסר. לא להילחם במי שפוגע, אלא להבין מה הפגיעה באה ללמד.
