זה היה רגע השפל בחייו של דוד המלך. כל חייו היו רכבת הרים מלאת תהפוכות, אך זה היה הרגע הכואב מכולם: הרעה יצאה מתוך ביתו. הבן שלו, אבשלום, יוצא חלציו הקים מרד נגדו ודוד שכבש את ירושלים נאלץ לברוח ממנה. דוד נס עם קומץ נאמנים ולפתע יצא לעברו ראש הסנהדרין, שמע בן גרא, וגידף אותו. שמעי ירה אבנים על דוד וקרא כי עכשיו חוזרת עליו נקמת שאול.
אבישי בן צרויה שלף את חרבו במטרה לפגוע בשמעי, אבל דוד בלם אותו במשפט מדהים: "ויאמר המלך מה לי ולכם בני צרויה, כי ה' אמר לו קלל את דוד!".
דוד אמר לאבישי: אתה באמת חושב שזה שמעי?! שהוא מקור הצרות שלי?! הרי הוא רק השליח לממש בי את נבואתו הנוראה של נתן הנביא אחרי מעשה בת שבע: "הנני מקים עליך רעה מביתך".
וזאת נקודת השקפה מדהימה: לכעוס על הפוגע זה לכעוס על השליח במקום להתמקד במסר שמעביר לי המשלח. האמונה היהודית גורסת כי העולם אינו שטח הפקר ואיש אינו יכול לפגוע באחר סתם כך. אין לאדם את הבחירה לפגוע במי שלא מגיע לו להיפגע. ולכן ברגע שאדם פגע בי, מוטלת עלי המשימה לערוך חשבון נפש ולחשוב מה המסר שהקב"ה מתכוון להעביר לי.
זאת היא דרך הסתכלות אחת.
אלוקים חשבה לטובה
אבל יוסף הצדיק בנה עליה קומה נוספת: "אתם חשבתם עלי לרעה, אבל האלוקים חשבה לטובה". יוסף חידד נקודה עמוקה יותר: אם זה מהקב"ה, אז בסופו של דבר זה לטובתי. נכון שהאירוע כרגע נראה נורא ואיום, עשרה אחים שזורקים אח צעיר לבור במטרה לרצוח אותו, אבל הקב"ה הוא זה שמנהל את העולם — ואם זה ממנו, זה בסופו של דבר לטובתי. הייסורים גורמים לתשובה, לחשבון נפש וכו', ובמקרה של יוסף הם הביאו מלוכה.
במילים אחרות: יוסף לא דן לזכות את הרוע, אלא את האירוע. יוסף מסגר מחדש את מה שקרה והפך אותו לרגע הכי מעצים בחייו. במקום לראות בהם חבורת פושעים, הוא העדיף לראות בהם את הסולם שהפך אותו ליהודי שהגיע הכי רחוק בהיסטוריה עד היום הזה. נאמר זאת כך: יוסף מלמד שלא כל מי שפוגע בך — באמת מזיק לך. אדרבה, האנשים שהכי פוגעים בך — הם גם האנשים שיכולים להביא אותך רחוק, אם רק תדע ותשכיל להתגבר ולסחוט את הטוב מתוך הרע. הוא פיתח אמונה בטוב שמקנן בליבו של האדם ולראות באור חדש את הרגשות שהובילו את אחיו. ומהיכן ידע שזה כך? מנין ידע שאינו סתם 'מרחם על אכזרים'? התשובה ברורה: יוסף ערך מבחן לאחיו.
הוא לא סתם סלח אלא קודם העביר אותם במסלול מכשולים שנועד לברר האם הם חלילה רעים בעצם מהותם או רק נסחפו בלהט הפחד והקנאה כלפיו ולכן יכולים לפתוח דף חדש.
יוסף יזם אירוע דומה למה שקרה בזמנו בינו ובין אחיו. הוא יצר סכסוך עמוק בינם ובין בנימין. הוא גרם להם להוריד אותו למצרים ואז העליל עליו עלילה כאילו גנב את גביע המלך, ואז דרש אותו לעבדות. וכעת הוא ציפה לראות כיצד תהיה תגובת אחיו.
על פי החוק היבש היו יכולים להתנער מבנימין, שהרי הם לא צריכים להיות ערבים לאח גנב ושפל. אבל אז קמה והתעוררה דמותו הגדולה של יהודה: הוא קם והזדקף בפני יוסף והכריז כי הוא יישאר לעבדות במקום בנימין. כי מה שקרה אז — לא יקרה שוב, המקרה ההוא בו הפקירו את אח שלהם לא יחזור על עצמו והפעם הם ייקחו אחריות על בנימין. ואז יוסף הבין את התגלית הגדולה מכולן: אנשים יכולים להשתנות. הם לא רעים, הם לא רקובים, הם לכל היותר מבולבלים ולכן כל מה שצריך הוא להעצים את הטוב שבהם. להושיט יד מושטת לחוטאים ולגלות אמונה ותקווה בעתיד.
*
הרבי מסביר שכאשר יוסף גמל עם אחיו טוב למרות שגמלו עמו רעה, הוא הראה את הדרך ליהודים בכל הדורות שכל אחד יביט על יהודי אחר, לא כמו שהוא נראה בחיצוניות, אלא כמו שהוא מצד עצם הנשמה וממילא יכלכל אותו לפי מעשיו הטובים ויגמול טובות עם חייבים. וכאשר נוהגים כך עם יהודי אחר, מעוררים שגם אצל עצמו יאירו כל העניינים כפי שהם מצד עצם הנשמה.
זוהי תפיסה מהפכנית: האדם לא רע במהותו. גם כשהוא עושה מעשים רעים, הוא עושה אותם מתוך בלבול, פחד, כאב או טעות. אבל בליבו הוא רוצה להיות טוב. בליבו הוא רוצה להיות חלק מהקהילה, להיות אהוב, להיות מוערך.
לכן כשמתייחסים אליו כאילו הוא טוב, הוא הופך להיות טוב. כשמראים לו שמאמינים בו, הוא מתחיל להאמין בעצמו. כשנותנים לו הזדמנות להיות חלק מהפתרון במקום להיות חלק מהבעיה, הוא בוחר להיות חלק מהפתרון.
כשיוסף ראה את אחיו עומדים מולו אחרי שנים, הוא לא ראה עשרה פושעים שניסו לרצוח אותו. הוא ראה עשרה אחים שהיו מפוחדים, מבולבלים, קנאיים וכואבים. והוא הבין שאם יתייחס אליהם כאילו הם טובים, הם יהפכו להיות טובים.
זה מה שקרה במבחן עם בנימין. יוסף לא הסתפק בלסלוח להם. הוא רצה לראות אם הם באמת השתנו. ויהודה הוכיח לו שכן – הם השתנו. הם לא היו מוכנים לנטוש אח נוסף. הם למדו מהטעות שלהם.
*
מה זה אומר בחיי היומיום? זה אומר שכשמישהו פוגע בנו, אנחנו לא שואלים רק "מה הקב"ה רוצה ללמד אותי מזה?" אלא גם "מה הפוגע עובר? מה הוא מרגיש? איך אני יכול לעזור לו להיות גרסה טובה יותר של עצמו?".
זה אומר שאנחנו מתייחסים לאנשים לא לפי מה שהם עושים עכשיו, אלא לפי מה שהם יכולים להיות. לא לפי איך הם נוהגים, אלא לפי הפוטנציאל שטמון בהם.
זה אומר שאנחנו נותנים לאנשים הזדמנות שנייה, שלישית, רביעית. כי אנחנו מאמינים שהם יכולים להשתנות. שהם רוצים להשתנות. שהם רק צריכים מישהו שיאמין בהם.
זוהי הרמה הגבוהה ביותר של התמודדות עם שנאת חנם: לא רק לא לשנוא את הפוגע, אלא לאהוב אותו. לא רק להבין שהוא שליח, אלא לראות בו אח שצריך עזרה. לא רק לסלוח לו, אלא לעזור לו להיות טוב יותר.
זה מה שעשה יוסף. וזה מה שאנחנו יכולים לעשות בכל יום, עם כל אדם שפוגש אותנו בדרך.
