שאלה פשוטה ומטרידה עולה מלימוד מסכת יומא: "מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצות, מפני מה חרב? שהייתה בו שנאת חינם". מה פתאום לקבוע בפשטות כזו, ששנאה היא "חינם"? לא צודקת, ללא סיבה? וכי אדם קם בבוקר ושונא בלי סיבה?!
הרי הגמרא עצמה מתחילה את סיפור קמצא ובר קמצא בכך, שקמצא היה אוהבו ובר קמצא שונאו, כך שהייתה סיבה קודמת לשנאה החריפה ביניהם. האם השנאה באמת "חינם" כשיש לה שורש וסיבות ברורות?
נחשוב על מקרי השנאה העזים והחריפים בתנ"ך: הפסוקים בונים בהדרגה את הסיבות הקשות לשנאה, ומשמע שישנם מקרים בהם השנאה היא התגובה המתבקשת ביותר?
למשל, השנאה הקשה ביותר בתורה – לפי כמות הפעמים שננקטים ביטויי השנאה – היא מאבק אחי יוסף באחיהם הצעיר. והתורה מפרטת היטב את השלבים שהוציאו אותם מהדעת: "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם: וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים: ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם: ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא אתו … ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו?! ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו".
יוסף היה מסוכן: הוא הלשין וגרם לאב הצדיק להקפיד עליהם. במקביל, האבא יצר העדפה של יוסף, ויוסף מצידו העמיק את ההעדפה בעזרת סיפורי החלומות על המלוכה שמחכה לו. כך שהשנאה הייתה תגובת הגנה עצמית מתבקשת.
או ניקח את השנאה הקשה בספרי הנביאים – שנאת אמנון לתמר: אמנון ותמר היו אחים, בני דוד המלך, שנולדו מאימהות שונות. תמר הייתה יפה עד מאוד ואמנון עשה עצמו חולה וביקש ממנה לסעוד אותו. הוא ניסה לפתות אותה, וכשסירבה, פגע בה בכוח. אחרי האירוע הוא התמלא שנאה כלפיה.
ושוב נראה מאריכות דברי הנביא כי אין שנאה פוצעת ומייסרת כ'אהבה נכזבת', כתחושת דחייה מצד אדם אהוב. ובכן, באיזה מובן השנאה במהותה היא "חינם"?
*
התשובה מגיעה מהבנה מהפכנית שמפתח רבינו הזקן בתניא. השנאה מוגדרת "חינם" כי היא באמת מוטעית וחסרת צדק. שכן האדם אינו כה רע כפי שמשדרת השנאה. האויבות הקיצונית יושבת על ההנחה, שמדובר ברשע מרושע שאינו חלק מעמנו. אבל זאת טעות שמובילה לטרגדיה: האדם יותר גדול מהדעות שלו, והדעות הרעות אינן משקפות אלא עיוות חשיבה נקודתי.
תניא פרק לב: שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם.
כל אחד מכיר זאת: לפעמים יכול להיות כעס על אח או בן, והכעס יגרום שנתרחק ממנו. יחד עם זה, באותם רגעים ממש, טמונה אהבה כלפיו שתתעורר ברגע של רחמים. נחשוב על זה ביחס לעצמנו: לפעמים עושה אדם טעות והוא כועס על עצמו עד עומק הנפש או מתבייש עד תנוכי האוזניים, ויחד עם זה, הוא אוהב את עצמו בתכלית ומהר מאוד מפתח רחמים עצמיים.
שכן האדם יותר גדול מהחטא שבו. החטא משקף מעידה או חלק אחד מהאישיות, אבל הפוטנציאל העצמי גדול הרבה יותר. הגרעין הקדוש של האישיות לא מסתלק לעולם ונשאר שלם בכל מצב. אנו רואים זאת בכל יום: גם עם החוטא הגדול ביותר, אפשר לקיים שיחה מעמיקה ולגלות שאנו מסכימים על רוב הדברים. הדבר מעיד שהחטא אינו נובע מעצם מהותו, אלא משקף פרשנות נקודתית לא בריאה להתמודדויות שונות בחייו.
זה מה שקרה עם בר קמצא: בעל הסעודה ראה אותו רק דרך מסגרת החטאים והעבירות שלו. הוא שכח שיש בו גם ניצוץ קדושה, גם פוטנציאל לטוב, גם נשמה יהודית שיכולה לחזור ולהתעורר. השנאה היתה "חינם" כי היא התעלמה מהחלק הטוב והקדוש שהיה בו.
העבירות והחטאים אינם משקפים את האדם האמתי. הן משקפות רק את החלק החיצוני, השטחי, הזמני. אבל הגרעין הפנימי, הנשמה, הפוטנציאל האמתי – נשאר תמיד קדוש ושלם.
*
כאן מתבהרת הסיבה לכך ששנאה נקראת תמיד "חינם": כי היא מבוססת על ראייה חלקית ומוטעית של האדם. כאשר אנו שונאים מישהו, אנו רואים אותו רק דרך המסגרת של מה שמעצבן אותנו או פוגע בנו. אנו שוכחים שהוא הרבה יותר מהחטאים או הטעויות שלו.
זה לא אומר שצריך להסכים עם כל דעה או לשתוק בפני כל עוול. אבל זה אומר שגם כשאנו מתנגדים למישהו בחריפות, עלינו לזכור שהוא בן אדם שלם, עם נשמה קדושה, עם פוטנציאל לטוב.
ספר חרדים פרק ד דברי כיבושין: בשנאת חנם כתיב 'לא תשנא את אחיך בלבבך', והוא שורש כל הרעות, ראה כמה גרמה שנאת יוסף לאחיו, ועל שנאת חנם אנו בגלות הארוך הזה מכל הגלויות … וכשם ש'ואהבת לרעך כמוך' מביא לקיום כל התורה, כך השנאה להיפך מביאה לעבור על כל התורה.
המסר שלנו הוא: כל שנאה היא בבסיסה "חינם", כי היא מתעלמת מהטוב הגנוז שיש בכל אדם. יעזור ה' שנזכה לראות בכל אדם את הניצוץ האלוהי שבתוכו, ולפעול מתוך אהבה ולא מתוך שנאה.
