בפרשתנו משה רבנו מציב שאלה חריפה על ייחודיות מעמד הר סיני: "כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו?!" הוא מאתגר: לכו תבדקו, האם מישהו אי פעם טען טענה כזו? על התגלות אלוקית לה היו עדים אומה שלימה?
והנה דבר פלא: אם כל כך קל לשכנע אנשים בסיפורי דת, מדוע אף נביא או מנהיג דתי בהיסטוריה לא טען שההתגלות האלוקית שלו הייתה לעיני המונים? הרי זה היה נותן לסיפור שלו אמינות עצומה! למה כולם בחרו דווקא בסיפור של התגלות אישית בודדת?
שתי דרכים להטמיע שקר
נניח שמשה רצה להטמיע שקר על התגלות המונית. היו לו שתי אפשרויות: "שקר ההווה" או "שקר העבר".
"שקר ההווה" משמעו לעמוד מול מיליוני בני ישראל במדבר ולומר: "תקשיבו טוב, הרוחות שמנשבות כאן הן דבר ה' שמבשר את עשרת הדברות". אבל כאן טמונה הבעיה – משה לוקח סיכון עצום שיקום קרח או ספקן אחר ויצעק: "פנטזיונר, תעזוב אותנו עם בלבולי המוח שלך!".
במיוחד כשמדובר בעם שהתורה עצמה מתארת כקוטרי וממרמר. עם שהתלונן על המן, על המים, על משה, על אהרן, על הכל. איך אפשר לשכנע עם כזה שהם שומעים קול אלוקים כשהם לא שומעים?
יש לנו דוגמה מדהימה מלפני כשלושים שנה שמוכיחה את הנקודה. בקליפורניה פעלה כת שנקראה "שער גן עדן". אדם כריזמטי בשם מרשל אפלוויט אסף 40 איש ושכנע אותם שהוא מצא את הדרך להגיע לגן עדן דרך חללית שתבוא לאסוף אותם.
שימו לב למה שקרה: אפלוויט סיפר להם על חיזיון אישי שלו, אבל לא ניסה לשכנע אותם שכולם רואים את החללית יחד איתו! למה? כי אם אתה מספיק כריזמטי, אתה יכול לשכנע אנשים בכל דבר – ובלבד שאין להם דרך לבדוק את זה בעצמם. אבל אנשים לא ישוכנעו בדבר שהם עצמם אמורים להיות העדים לו.
האפשרות השנייה היא "שקר העבר": נניח שאחרי החורבן השני יצא אדם ממערה חשוכה וסיפר ליהודים: "לפני אלף שנים היה מעמד כביר בהר סיני בו ניתנה התורה לעיני מיליונים, והנה הספר שנמסר אז".
כשישאלו אותו "איך לא שמענו על זה מאבותינו?", הוא יענה שהמסורת נשכחה והוא מצא את הספר הישן. אבל גם זה בלתי אפשרי מכמה סיבות:
ראשית, אין נקודה בהיסטוריה שבה סיפור מתן תורה לא היה ידוע. הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה מונה ארבעים דורות מסודרים ממשה עד רבינא ורב אשי. בכל שלב התורה הייתה ידועה – הלל ושמאי שמרו אותה לפני החורבן השני, המלכים והנביאים הכירו אותה בבית ראשון.
שנית, איך יתכן שהאיש שגילה את התורה – האיש שאנחנו חייבים לו את כל חיינו – נשכח לחלוטין? היהדות אובססיבית בשמירת שמות: מי חיבר את המשנה? רבי יהודה הנשיא. מי הוביל את שיבת ציון? עזרא הסופר. אז איך "מגלה התורה" נעלם בלי זכר?
הנה הוכחה מעניינת: ספר הזוהר מיוחס לרבי שמעון בר יוחאי מלפני אלפיים שנה, אבל כולנו יודעים שהתגלה ופורסם רק לפני 700 שנה על ידי רבי משה דיליאון. גם המאמינים שהספר נכתב על ידי רשב"י מסכימים שהוא לא עבר מדור לדור, אלא היה חבוי עד שהתגלה.
זה מוכיח שאין סודות בעולם. אי אפשר להטמיע שקר הקשור באנשים רבים באמצע ההיסטוריה ולשכנע בו את כל העולם.
יש כלל מדעי שאומר שכל תופעה טבעית חוזרת על עצמה. אם הייתה דרך טבעית לעבוד על המונים ולשכנע אותם שהם עצמם עדים למאורע דמיוני, היו בדאי דתות שמנצלים זאת.
עובדה שזה לא קרה מוכיחה שזה בלתי אפשרי. השיטה של שקרן היא תמיד לצמצם את האפשרויות ולהסתיר את מקורות המידע. השקר נשאר תלוי בו ובכריזמה שלו ולא עומד לבדיקה. שקרן לעולם לא ידבר בשם רבים, כי אז הוא מרחיב את אפשרויות הבחינה והפרכה.
לכן משה רבנו צודק בהכרזתו: תבדקו מקצה העולם ועד קצהו, מבריאת האדם ועד היום – לא תמצאו עוד דת שמבוססת על התגלות המונית. כי פשוט אי אפשר לבדות דבר כזה. וזו ההוכחה הגדולה ביותר לאמתות התורה.
