רש"י, בפירושו על "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", מביא שני פירושים. הראשון מוכר – "בשני יצריך", שצריך לעבוד את ה' גם עם היצר הטוב וגם עם היצר הרע. אבל הפירוש השני מפתיע: "דבר אחר: בכל לבבך – שלא יהא לבך חלוק על המקום".
רגע, מה הקשר בין אהבה לבין "לא להיות חלוק"? רש"י מגלה לנו כאן סוד עצום: מצוות אהבת ה' היא להיות שלם עם ה'. להפסיק להתווכח איתו ולעבור להאמין בכנות הכוונות שלו. להיות בטוח שכל מה שהוא עושה לטובה ואין בעולם מי שרוצה את טובתך כמותו.
משה רבינו מביא בספר דברים דוגמה קיצונית לחלוקה על המקום: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו".
חשבו על זה – דור שלם! לא אדם אחד ולא שניים, אלא כל הדור שיצא ממצרים וראה את הניסים הגדולים בהיסטוריה – התהלך בתחושה נוראה שהקב"ה שונא אותו! הם סברו שהקב"ה הוציא אותם ממצרים מסיבות הטובות לו ולא מסיבות הטובות להם. וכשלא יסתדר לו, הוא מסוגל לזרוק אותם ביד האמורי.
איך אפשר לאהוב מי שאתה חושב ששונא אותך? איך אפשר להרגיש קרבה למי שאתה בטוח שרוצה להזיק לך?
הגמישות האנושית לחלוק על המקום מגיעה לשיאים אצל יעקב אבינו. כשפרעה פוגש אותו ונבהל מהמראה הזקן שלו, הוא שואל: "כמה ימי שני חייך?" ויעקב עונה תשובה נוראה: "ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי".
הדעת זקנים מביא מדרש מפחיד: "אמר לו הקב"ה אני מילטתי אותך מעשו ומלבן והחזרתי דינה ויוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים? מנין התיבות שיש מ'ויאמר [פרעה]' עד [סוף פסוק] 'בימי מגורי' יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל"ג תיבות".
הגאון רבי חיים שמואלביץ מעיר: למה יעקב נענש על מניין התיבות משאלת פרעה? הרי זו הייתה רק שאלת פרעה ויעקב עוד לא פתח את הפה? אלא יעקב נתבע על עצם זה שהרגיש "מעט ורעים שנות חיי". על עצם החלוקה על המקום.
הצדיק רבי שלמה מקרלין נותן פירוש מדהים למושג "שלא יהיה לבך חלוק על המקום": "'ויפגע במקום' – פגיעה הוא לשון תפילה וגם לשון פגישה ממש, שצריך להתפלל שיפגע במקום המיוחד לו ויתייחד במקום בו הוא נמצא. כמו שאמר הרב הקדוש ר' שלמה קרלינער על דברי רש"י 'שלא יהיה ליבך חלוק על המקום' – שלא יקלקל את המקום בו הוא נמצא".
הביטוי "שלא יהיה ליבך חלוק על המקום" הוא לא רק כינוי לקב"ה שנקרא "מקום", אלא הוא מהות הקבלה של האדם: לא לחלוק עם הקב"ה על המקום בו אתה נמצא. תפסיק לטעון שהקב"ה לא שם אותך במקום הנכון – בבריאות, בזוגיות, בפרנסה, בנחת מהילדים.
כשאדם חלוק על המקום, הוא חי בתחושה מתמדת של עוול. הוא מרגיש שמגיע לו יותר, שהוא ראוי ליותר, שהקב"ה לא נותן לו את מה שמגיע לו. זו תחושה הרסנית שמרעילה את החיים.
אבל כשאדם מפסיק לחלוק על המקום, כשהוא מקבל שהמקום בו הוא נמצא הוא בדיוק המקום הנכון עבורו – משהו משתחרר. הוא מפסיק להילחם עם המציאות ומתחיל לחיות אותה.
עכשיו מובן הקשר לאהבה. אי אפשר לאהוב מי שאתה כועס עליו. אי אפשר להרגיש קרבה למי שאתה חושב שעושה לך רע. הצעד הראשון לאהבת ה' הוא להפסיק לחלוק עליו.
תפרש את מעשיו לצד זכות. תהיה בטוח באהבתו. תאמין שכל מה שקורה הוא לטובתך, גם אם אתה לא מבין איך. ואז, כשהכעס והטרוניה יתפנו, יהיה מקום בלב לאהבה.
מסופר על חסיד שהתלונן לפני המגיד ממעזריטש שהוא חווה קשיים בחיים ואינו מצליח לקיים את הציווי "ואהבת בכל מאודך – בכל מידה שמודד לך". שלח אותו המגיד אל הצדיק רבי זושא מאניפולי.
החסיד הגיע לבקתה המטה ליפול של רבי זושא, שחי בעוני מחפיר אבל היה מלא שמחת חיים. אחרי כמה ימים גילה החסיד לרבי זושא שהמגיד שלח אותו לשמוע איך מתמודדים עם קשיים.
"לשמוע ממני איך מתמודדים עם קשיים? לי אין קשיים. הקב"ה בירך אותי בחיים טובים ומלאים…".
רבי זושא לא חלק על המקום. הוא לא חווה קשיים בחיים. הוא האמין שהוא מקבל את מה שצריך, ואת מה שלא קיבל הוא כנראה לא צריך.
איך עושים את זה בפועל? איך מפסיקים לחלוק על המקום?
זה מתחיל בהחלטה. החלטה לקבל שהמקום בו אני נמצא הוא המקום הנכון עבורי כרגע. לא לעד, אבל כרגע – זה המקום.
אחר כך צריך לחפש את הטוב שבמקום הזה. מה אני יכול ללמוד כאן? איך אני יכול לצמוח? איזו תרומה ייחודית יש לי דווקא מהמקום הזה?ולבסוף – להודות. להודות על מה שיש, גם אם זה לא מה שרציתי. כי כשמודים על מה שיש, פותחים פתח לקבל יותר.
