יש המקשים: נניח שמתן תורה אכן התרחש לעיני מיליונים, אבל מי ערב לנו שהסיפור עבר בנאמנות מדור לדור? אולי באמצע הדרך מישהו המציא את הסיפור וייחס אותו לעבר הרחוק?
משה רבנו מתייחס לשאלה זו בדיוק נפלא כשהוא אומר: "השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי?!" מהי ההדגשה "ויחי"? מה זה משנה אם האנשים נותרו חיים אחרי ההתגלות או מתו?
כאן נמצאת הפצצה היהודית: בוודאי יכול לבוא אדם ולספר שהייתה התגלות לפני אלף שנים וכולם מתו אחריה, והוא היחיד שמצא את הספר המספר על כך. יש כיום כת גדולה בהודו בשם "הארי קרישנה" שמספרת בדיוק סיפור כזה – האל התגלה לשלושה מיליון איש וכולם מתו, ואז מישהו מצא את הספר.
אבל משה מדגיש: תחפשו דת שבה העדים חיו אחרי ההתגלות והעבירו אותה ברציפות לבניהם, דור אחרי דור, בלי שום חור באמצע! כך הסיפור נשען על מיליוני עדים כפול מאות דורות – מצב שאי אפשר לשתול בו שקר.
הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה מביא את שלשלת המסורה המלאה: משה מסר ליהושע, יהושע לזקנים, זקנים לנביאים… וכך הלאה ארבעים דורות מדויקים עד רבינא ורב אשי שחתמו את התלמוד. בכל נקודה בהיסטוריה התורה הייתה ידועה ומוכרת.
אי אפשר לטעון שמישהו גילה את התורה אחרי החורבן השני, כי הלל ושמאי כבר שמרו את כל מצוותיה לפניו. אי אפשר להקדים לחורבן הראשון, כי המלכים והנביאים כבר הכירו אותה. אין נקודת זמן שבה אפשר "להכניס" את הסיפור.
הראיה הטובה ביותר לכך היא מה שקרה עם ספר הזוהר. אנחנו מאמינים שנכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי לפני אלפיים שנה, אבל כולנו יודעים שהתגלה ופורסם רק לפני 700 שנה על ידי רבי משה דיליאון. החוקרים הביקורתיים טוענים שרבי משה דיליאון עצמו כתב את הספר וייחס אותו לרשב"י. אבל גם אנחנו המאמינים מסכימים שהספר לא עבר מדור לדור אלא היה חבוי עד שהתגלה.
זה מוכיח נקודה חשובה: אין סודות בעולם! אי אפשר להטמיע מסורת שלמה באמצע ההיסטוריה. גם ספר קדוש כמו הזוהר, כולם יודעים מתי התגלה ועל ידי מי. אף אחד לא טוען שהוא עבר מאב לבן לאורך כל הדורות.
ועוד נקודה: איך יתכן שהאדם הענק שאנחנו חייבים לו את כל חיינו – "מגלה התורה" – נשכח מהזיכרון היהודי? הרי דבר אחד אי אפשר לקחת מהיהדות: את האובססיביות לתת קרדיט ולזכור תאריכים.
תעצרו ילד יהודי ותשאלו: מי חיבר את המשנה? רבי יהודה הנשיא. מי הוביל את שיבת ציון? עזרא הסופר. מי הכניס את ישראל לארץ? יהושע. אז איך האיש שגילה את התורה אחרי שהייתה נעלמת אלף שנים נעלם בלי זכר?
הרבי מליובאוויטש מסכם זאת בצורה מדויקת: "לא היה בשום תקופה – ואפילו בימי הפוגרומים וההשמדות האיומים ביותר – מצב שלא היו לפחות כמה מיליונים של יהודים המחזיקים בנאמנות במסורת זו… ידועה היטב העובדה שלא היה אף פעם הפסק בשרשרת המסורת היהודית, ממעמד הר סיני ועד ימינו. דבר זה עושה את המאורע הזה – מעמד הר סיני – לאותנטי ביותר מכל המאורעות ההיסטוריים שבתולדות האנושות".
ההבדל בין מתן תורה לכל סיפור דתי אחר הוא כהבדל בין רצף לקטיעה. התורה עברה ברצף בלתי פוסק ממיליוני עדי ראייה לבניהם ולבני בניהם, בעוד שכל דת אחרת מתחילה מאדם אחד שטוען לחיזיון פרטי.
גם כשמדובר בספרים קדושים כמו הזוהר, אנחנו יודעים בדיוק מתי הם התגלו. אבל על התורה אין רגע של "גילוי" – היא תמיד הייתה שם, עוברת מאב לבן בשרשרת בלתי נפסקת של מסירה.
זו הסיבה שמשה רבנו כל כך בטוח בהכרזתו: לא תמצאו בכל ההיסטוריה עוד דת שמבוססת על עדות המונית שעברה ברציפות מדור לדור. כי פשוט אי אפשר ליצור דבר כזה באופן מלאכותי.
