התורה מצווה על ערי מקלט לרוצח בשגגה, ומסיימת במילה "וחי" – ללמד שהגלות אינה עונש בלבד אלא הצלה, ושיש לספק לגולה חיים מלאים ותקינים. מכאן דורשים חז"ל הלכה מפתיעה: "תלמיד שגלה – מגלין רבו עימו". לכאורה זהו עוול: מדוע ישלם הרב על מעשה תלמידו? הרמב"ם מבאר: אין כאן עונש לרב אלא הצלת התלמיד, שכן "חיי בעלי חוכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה – כמיתה חשובין".
לימוד התורה אינו צורך נוסף אלא עצם החיים. ומדייק הרבי שדי בכך שאדם מבקש ושואף להיות בן תורה, ובכוח הוא כבר נחשב "בעל חוכמה". כי עצם קבלת התלמיד על ידי הרב מוכיחה שראה בו "מבקשיה". לבסוף נלמד מכאן על כלל ישראל: הדיוק "מגלין" מלמד שגם הרב נמצא במצב של גלות, וכך כביכול הקב"ה – "שכינתא בגלותא" – יורד עם בניו לגלות, ומכאן שאין מקום לייאוש והגאולה תבוא מיד ממש.
סיכום השיעור:
- חיים תקינים במקלט – התורה מצווה "ונס אל אחת מן הערים האל וחי", ומכאן שעל עיר המקלט לספק להורג בשגגה חיים מלאים – מים, שווקים ואוכלוסין – ולא תת-חיים.
- במה חטא הרב? – הגמרא מוסיפה "תלמיד שגלה – מגלין רבו עמו", ומתעוררת תמיהה מוסרית: מדוע ייענש הרב על מעשה תלמידו, ואין די בהסבר "שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון".
- "חיי בעלי חוכמה ומבקשיה" – הרמב"ם הופך את התמונה: אין זה עונש לרב אלא הצלה לתלמיד, שכן "חיי בעלי חוכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה – כמיתה חשובין".
- לא להפסיק לרצות – הרבי מבאר שהו' של "ומבקשיה" היא במקום "או": ההלכה חלה גם על מי שרק מבקש להיות בעל חוכמה, ולכן היא נאמרה בכל תלמיד, אף "תלמיד שאינו הגון".
- עמו אנכי בצרה – "מגלין" ולא "מביאין": כשם שהרב יורד למצב הגלות של תלמידו, כך "שכינתא בגלותא" – הקב"ה נמצא בגלות עם בניו, ולכן "למעני למעני אעשה" ואין מקום לייאוש.
