"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הציווי הראשון לאברהם. הוא נמצא בחרן והקב"ה אומר לו: לך.
אבל עולה שאלה פשוטה. למה? מדוע צריך ללכת ממקום למקום? מדוע אינו יכול לשרת את ה' בחרן? הרי כל מה שהקב"ה רוצה הוא שאברהם יהיה שליח שלו. שיפיץ את האמונה, שיחנך את האנושות, שיהיה משרת נאמן. אפשר לעשות את זה בכל מקום. למה דווקא בארץ ישראל?
ויש שאלה שנייה, יותר קשה. הסדר בפסוק הוא תמוה. הקב"ה אומר: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". זה הסדר ההפוך מהסדר ההגיוני. כשאדם עוזב, הסדר הטבעי הוא: תחילה עוזב את בית אביו. אחר כך מתרחק מאזור המגורים שלו, מהמולדת. ולבסוף יוצא מגבולות המדינה, מהארץ. אבל כאן הסדר הפוך. ארץ, מולדת, בית אב. למה? אם זו הליכה גיאוגרפית, הסדר לא מתאים. אחרי שיצא מגבולות הארץ, הוא כבר אינו במולדתו ובבית אביו. אז מה הכוונה?
הליכה נפשית ולא גיאוגרפית
התשובה היא שזו לא הליכה גיאוגרפית. זו הליכה נפשית. הקב"ה לא מצווה על אברהם רק לעבור דירה. הוא מצווה עליו לעבור מצב.
הדרישה הראשונה מאברהם היא לצאת מעמדת עצמאי לעמדת משרת. להתחיל לחשוב בראש אחר. ולשם כך, הדבר הראשון הוא לעזוב את מקומו – את האידאולוגיות שלו, את התוכניות שלו, את הרעיונות שלו.
מדובר על שינוי צורה גמור. לא על צמיחה והתפתחות. לא על תיקון והשתפרות. אלא על מציאות חדשה. לעזוב את אברהם הישן שחושב כמו אדם, ולהיות משרת שמייצג את הנצח.
ועכשיו הסדר מובן. במובן הנפשי, הסדר הוא בדיוק כמו שמתארת התורה.
קודם עוזבים את "הארץ". "ארץ" מלשון "רצון". את התוכניות על החיים. כשאדם חוזר בתשובה, כשאדם מתחיל לשרת את ה', הוא יודע שחלק מהחלומות כבר לא יתממשו. הוא רצה דבר אחד, ועכשיו הוא נדרש לעשות דבר אחר.
אחר כך עוזבים את "המולדת". "מולדת" זה המקום שבו נולדת, שבו גדלת. זה הרגשות. האדם נדרש להתעלם מהאהבות והתשוקות שלו. לשלוט בפחדים ובכעסים שלו. להפסיק להיות מונע על ידי מה שהוא מרגיש ולהתחיל להיות מונע על ידי מה שנכון.
ולבסוף עוזבים את "בית אביך". "בית אב" זה המקום הכי עמוק. הגישות, ההגיונות, דרכי החשיבה. האדם נדרש לשנות את הדרך שבה הוא מבין את העולם. לחשוב לא בהגיון שלו אלא בהגיון של ה'.
שלוש רמות של עזיבה
זו מסע. מסע פנימי של שינוי. ויש בו שלוש תחנות.
תחנה ראשונה – "מארצך". עזוב את הרצונות. תפסיק לרדוף אחרי מה שאתה רוצה. תתחיל לרדוף אחרי מה שה' רוצה. זה קשה, כי הרצונות הם חזקים. אבל זה רק השלב הראשון.
תחנה שנייה – "וממולדתך". עזוב את הרגשות. תפסיק להיות מונע על ידי אהבות ושנאות. תתחיל להיות מונע על ידי חובה. זה יותר קשה, כי הרגשות הם עמוקים יותר מהרצונות. אבל גם זה לא המקסימום.
תחנה שלישית – "ומבית אביך". עזוב את ההגיון. תפסיק לחשוב בראש שלך. תתחיל לחשוב בראש של ה'. זה הכי קשה, כי ההגיון הוא הזהות שלך. אבל זה מה שנדרש.
אברהם עזב הכל
אברהם עשה את זה. הוא עזב את הרצונות, את הרגשות, את ההגיון. הוא לא שאל "למה". הוא לא דרש הסברים. הוא לא ניהל מו"מ עם ה'.
הוא פשוט הלך.
זה לא אומר שזה היה קל. זה לא אומר שלא היה לו כאב. אבל הוא עשה את זה. כי הוא הבין שזה מה שנדרש.
כשאדם מתחיל לשרת את ה', הוא צריך לעזוב את עצמו. לא לעזוב את המקום שבו הוא גר – אלא לעזוב את המקום שבו הוא נמצא נפשית. את הרצונות, את הרגשות, את ההגיון.
ורק אז, אחרי העזיבה הזו, הוא יכול להגיע "אל הארץ אשר אראך". לארץ החדשה. למציאות החדשה. למקום שבו הוא לא עוד אברהם הישן, אלא אברהם החדש. לא עוד אדם, אלא משרת.
