סוקרטס היה אחד הפילוסופים הגדולים בכל הזמנים. המורה של אפלטון שהיה המורה של אריסטו. הוא חי באתונה היוונית ועסק בשאלות הגדולות: מהו צדק? מהי אמת? איך צריך לחיות?
סוקרטס היה איש אמיץ. הוא נהג להתעמת עם צעירי אתונה. היה מעורר דיאלוגים על עקרונות הצדק והדמוקרטיה כדי לעודד אותם לחשיבה עצמאית. השלטון חשש ממנו וגזר את דינו למוות. סוקרטס היה יכול לברוח מהכלא. אבל סירב. הוא אמר: "אני נתין המדינה וחייב לקבל את חוקיה". הוא שתה את הרעל ומת.
אחרי מותו, מספר רבנו הזקן, הוא ביקש ללכת להיכלו של אברהם אבינו בגן עדן. הוא טען: "אני דומה לאברהם. הוא מסר נפשו על דעותיו ואני מסרתי נפשי על דעותיי". התשובה שקיבל הייתה: "יש הבדל מהותי ביניכם. אתה נאבקת על מה שחשוב בעיניך. אברהם לחם על מה שהצטווה מלמעלה".
שני סוגי מסירות נפש
יש שני סוגים של מסירות נפש. סוג אחד הוא כשאדם מוסר נפשו על הערכים שלו. על מה שהוא מאמין בו. על מה שחשוב לו. זו מסירות נפש אמיתית, ויש בה גדולה.
אבל יש סוג שני. כשאדם מוסר נפשו לא על מה שהוא חושב, אלא על מה שנצטווה. לא על הרעיונות שלו, אלא על הרצון של מישהו אחר. זו מסירות נפש מסוג אחר.
סוקרטס השתייך לסוג הראשון. הוא האמין בצדק, בדמוקרטיה, בחשיבה חופשית. והוא מת בשביל זה. זה מרשים, זה גדול, אבל זה עדיין "אני". הוא מת בשביל עצמו, בשביל הרעיונות שלו.
אברהם באור כשדים השתייך לאותו סוג. הוא האמין שיש אלוקים אחד. הוא האמין שעבודת אלילים היא שקר. והוא היה מוכן למות בשביל זה. זו מסירות נפש גדולה, אבל זה עדיין מגשים את עצמו.
מה קרה ב"לך לך"?
אבל ב"לך לך" קרה משהו אחר. הקב"ה פנה לאברהם ואמר: "לך לך מארצך". והאברהם הלך. לא כי הוא האמין שזה נכון. לא כי הוא חשב שזה חשוב. אלא כי הוא נצטווה.
זה שינוי מהותי. זה המעבר מ"אני" ל"הנני". זה הרגע שבו אברהם מפסיק להיות עצמאי ומתחיל להיות משרת.
עד "לך לך", אברהם היה גדול. היה לו רעיונות משלו, אמונה משלו, דרך משלו. הוא נלחם על מה שחשוב לו. הוא מסר נפשו על הערכים שלו.
אבל ב"לך לך", הוא מקבל על עצמו משהו אחר. הוא מקבל על עצמו לרקוד על פי חליל שינוגן ממרום. להיות שליח, לא גיבור. להיות מייצג, לא מנהיג.
העולם מלא באנשים גדולים. גם לפני אברהם היו אנשים שהלכו עד הסוף עם האמונה שלהם. חנוך היה אדם קדוש ונעלה שעבד את ה' בסתר ובגלוי. נח היה צדיק בסדום, שדבק ביושרו והגינותו מול כל השכנים. וגם בכל הדורות ועד היום יש אנשים שמוסרים נפשם עבור ערכי החיים החשובים להם. זו לא תכונה רק יהודית, אלא אנושית. יש אנשים שנאבקים על צדק, על חופש, על אמת. והם מוכנים למות בשביל זה.
אבל כל אלו מגשימים את עצמם. הם מביאים לשיא את הנטיות הנפשיות שלהם. הם נלחמים על מה שחשוב להם.
הקריאה "לך לך" בישרה את ההיפך. אברהם קיבל על עצמו לקבל הוראות מלמעלה. לצעוד לפי ציווי. לשרת כוח יותר גדול ממנו. אם קודם הוכיח אברהם תכונות נעלות כמו חשיבה עמוקה, אומץ, מהפכנות ומלחמת רוח – כעת הוכיח אברהם את ההיפך. האיש הענק שמוכן להיות "אין" במקום "אני". לצעוד ולשרת.
זה לא מקטין את אברהם. זה מגדיל אותו. כי להיות גיבור זה קל. להיות משרת זה קשה. לנצח בשם עצמך זה יפה. להיות שליח בשם מישהו אחר זה יותר גדול.
למה סוקרטס לא נכנס להיכל אברהם?
זו הסיבה שסוקרטס לא נכנס להיכל אברהם. לא כי הוא לא היה גדול. הוא היה גדול מאוד. הוא מסר נפשו, הוא נלחם על האמת, הוא עמד על שלו. אבל זה היה "שלו". זה היה מה שחשוב בעיניו. זה היה הגשמה של הרעיונות שלו, של הערכים שלו, של האמונה שלו.
אברהם עשה משהו אחר. הוא עבר מ"שלי" ל"שלך". הוא אמר: אני לא נלחם יותר על מה שחשוב לי. אני נלחם על מה שחשוב לך. אני לא הולך לאן שאני רוצה. אני הולך לאן שאתה אומר לי.
זה ההבדל. זה מה שהפך את אברהם לאבינו. לא הגבורה שלו, לא החוכמה שלו, לא האמונה שלו – אלא הכניעה שלו. הנכונות להיות "הנני" במקום "אני".
וזה מה שהתורה מלמדת. זה למה היא לא מתרשמת מאור כשדים. כי שם אברהם היה גיבור. כאן, ב"לך לך", הוא הופך למשהו יותר גדול. הוא הופך למשרת.
