יש משהו מוזר בעם ישראל. אנחנו נקראים "בני אברהם", "זרע אברהם", "עם אברהם אבינו". אבל למה לא "בני נח"? הרי נח הציל את האנושות כולה! בלעדיו לא היה נשאר זכר לעולם! יתירה מכך, התורה מרעיפה עליו שבחים שאין כמותם בכל התנ"ך: "ונח מצא חן בעיני ה', נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח".
ובכל זאת, נח נעלם מההיסטוריה היהודית. אדרבה, "בן נח" הוא כינוי למי שאינו מזרע ישראל. ועוד יותר מפתיע: חז"ל דורשים אותו לגנאי! "בדורותיו" – צדיק בדורו בלבד, אבל אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
מה ההבדל ביניהם? התשובה נעוצה בפרשת השבוע שלנו, בהתנהלות של אברהם מול החורבן הצפוי לסדום.
*
הקב"ה מודיע לאברהם: "זעקת סדום עלתה באוזני והרוע אינו יכול להתקיים. אני עומד להפוך חמש ערים על יושביהן". אברהם נחרד. במשמרת שלו, לא רחוק מביתו, יתרחש אסון כזה?! חבל ארץ יתפרק במיתה משונה?!
הוא לוקח נשימה ארוכה ויוצא למאבק משפטי עם הקב"ה. "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" הוא צועק. אולי יש חמישים צדיקים בתוך חמש הערים? אולי ארבעים וחמשה? ארבעים? שלושים? עשרים? עשרה?
אברהם מבין שהוא עומד להסתכן בתגרנות ווכחנות מול הקב"ה, ולכן הוא מתנצל: "ואנכי עפר ואפר", אבל לבו הרחום לא מניח. הוא ממשיך להתחנן ולבקש, לנסות ולשפר את ההצעה, עד שה' אומר לו שאין אפילו עשרה צדיקים בעיר אחת.
עכשיו נשווה לנח. כשהקב"ה מודיע לנח שהעולם כולו עומד להיחרב – לא רק חמש ערים, אלא כל היקום! – מה עושה נח? כלום. הוא לא מתווכח, לא מתחנן, לא מנסה להציל אף אחד. הוא בונה תיבה למשפחתו ומתעלם מהעולם כולו שטובע סביבו.
הספר "אור הצפון" שואל: "הרי היה גלוי לפני הקב"ה שאין בסדום עשרה צדיקים ותפילתו של אברהם לא תועיל, ומה תועלת שילמד עליהם זכות?".
התשובה נוגעת בעצם מהותנו כיהודים. הקב"ה לא ציפה מאברהם להצליח להציל את סדום. הוא ציפה ממנו לנסות. להראות שאכפת לו. להפגין שהבעיות של אחרים הן הבעיות שלו.
הזוהר הקדוש מסביר שנח אינו המודל שלנו. הוא לא עשה כלום למען אנשי דורו. הוא שומע שהעולם כולו עומד להיחרב ולא מנסה להתווכח – אולי יש חמישים צדיקים בתוך העולם? אולי ארבעים? שלושים?
ההבדל הזה הוא מהותי. נח היה צדיק פרטי. הוא דאג לצדקות שלו, למשפחה שלו, להישרדות שלו. אברהם היה צדיק ציבורי. הוא הרגיש אחריות על העולם כולו, על אנשים שלא הכיר, אפילו על רשעים גמורים.
בכך מבאר הרבי מליובאוויטש נקודה עמוקה: הציווי הראשון שקיבלנו הוא "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". כלומר, יש לנו אחריות על כדור הארץ. האחריות איננה רק מדין ערבות על העם היהודי, אלא כל אחד אחראי לקיומו ולשגשוגו של העולם בכלל, "לשבת יצרה".
החיים אינם רק זכות, כדי לקבל מהעולם ולהנות ממנו. הם גם חובה: "לעובדה ולשומרה". לפתח את העולם, לשמור עליו ולפעול לשגשוגו וצמיחתו. ולכן אין מושג כזה של אדם "זר". כל אדם בעצם מהותו הוא חלק מההתיישבות העולמית.
לכן הקב"ה אמר: "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה?" הוא רצה להראות לעולם מודל חדש. לא צדיק שדואג לעצמו, אלא צדיק שנושא את העולם על כתפיו. צדיק שמוכן להסתכן ולהתווכח עם הקב"ה עצמו כדי להציל אחרים.
וזה הדנ"א שלנו כיהודים. אנחנו לא בני נח שכל אחד דואג לתיבה שלו. אנחנו בני אברהם, שמרגישים אחריות לעולם כולו. כשיש צונאמי ביפן, כשיש רעידת אדמה בהאיטי, כשיש רעב באפריקה – היהודים תמיד בחזית הסיוע.
אדם כזה, שרואה רק את עצמו ומשפחתו, אינו ראוי להיות אבי עם ישראל. מאיתנו מצופה לגדול עם מודעות של אחריות ושותפות גורל ליקום הזה – והמודל הוא אברהם אבינו.
המסר ברור: צדיקות אמיתית אינה נמדדת רק במה שאתה עושה לעצמך, אלא במה שאתה מוכן לעשות למען אחרים. אברהם לימד אותנו שאפילו כשאין סיכוי, אפילו כשהתוצאה ידועה מראש, עדיין צריך לנסות. כי עצם הדאגה, עצם הניסיון, עצם האכפתיות – הם ערך בפני עצמו.
יעזור הקב"ה שנזכה תמיד ללכת בדרכו של אברהם אבינו, להרגיש אחריות על העולם כולו, ולא להסתפק בצדקות פרטית שלנו.
