כש"לך לך" קורה, הקב"ה לא רק מצווה. הוא גם מבטיח. ומה הוא מבטיח? שלושה דברים גדולים.
ראשית: ארץ. "לך לך אל הארץ אשר אראך". ארץ משלך, ארץ שתהיה שלך ושל זרעך לעולם.
שנית: כבוד. "ואגדלה שמך והיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאור". אתה תהיה גדול. השם שלך יהיה מפורסם. מי שיברך אותך יתברך, ומי שיקלל אותך יקולל. מפתח הברכות והקללות יהיה בידך.
שלישית: משפחה. "ועשיתיך לגוי גדול". אתה תהיה אב לאומה גדולה. ילדים, נכדים, דורות רבים.
שלוש הבטחות. בתמורה לציווי "לך לך", הקב"ה מבטיח ארץ, כבוד ומשפחה.
המשחק מתחיל
ועכשיו מתחיל משחק. משחק מוזר ונורא. הקב"ה מפעיל סוג ספציפי של ניסיון. הוא קורע את הצ'קים. אחד אחרי השני.
בהתחלה הוא מבטיח. יוצר ציפיות. נותן תקווה. ואחר כך מחולל את ההיפך. בדיוק את ההיפך.
זה לא משחק נעים. זה משחק שבוחן עד כמה אברהם מוכן להמשיך גם כשאין שום סיבה טובה. גם כשכל ההבטחות נשברות.
קריעת צ'ק ראשון – הארץ: אברהם ושרה ארזו את המזוודות. הם עשו עלייה. הם הגיעו לארץ ישראל בהתרוממות רוח. סוף סוף הם כאן. הארץ המובטחת. המקום שבו יתגורר זרעם לעולם. ומיד כשהם מגיעים – בצורת. אין מה לאכול. השדות יבשים. אין לחם, אין מים, אין כלום. הם נאלצים לעזוב. לרדת למצרים. לעזוב את הארץ שבשבילה עזבו הכל.
כך נופצה ההבטחה הראשונה.
קריעת צ'ק שני – הכבוד: הם מגיעים למצרים. וצרה נחתה עליהם. המצרים שמו עין על שרה וחטפו אותה. אברהם, שהובטח שיהיה גדול ומכובד, נאלץ להכחיש קשר לאשתו ולהצהיר שהוא אחיה. אחר כך, כשחזרו ארצה, לוט נתפס בשבי. אברהם נאלץ לסכן חייו במלחמה מול ארבעת המלכים כדי להציל את אחיינו. איפה הכבוד? איפה הברכה?
כך נופצה ההבטחה השנייה.
קריעת צ'ק שלישי – המשפחה: ואז מתחילות הצרות עם הילדים. אברהם ושרה מגיעים לארץ. עוברות שנה, שנתיים, עשר שנים, אחת עשרה שנה – ושרה לא נפקדת. בייאוש, הם מכניסים אישה שנייה הביתה. הגר. והיא נפקדת. אבל אז פורץ מתח בין שרה להגר. אברהם נאלץ להרחיק את אשתו השנייה עם העובר שצומח במעיה. סוף סוף מאיר האור. הגר ושרה יולדות. יש שני ילדים. אבל המשפחה מתפרקת לרסיסים. שרה דורשת מאברהם לגרש את בנו הגדול, ישמעאל, מהבית. ואחר כך מגיע השיא הנורא. הקב"ה מצווה על אברהם ליטול את בנו השני, "יחידך אשר אהבת", והעלותו לעולה.
כך נופצה ההבטחה השלישית.
אברהם ממשיך ללכת
ומה עושה אברהם? הוא ממשיך. הוא לא מתלונן. הוא לא דורש הסברים. הוא לא מנהל מו"מ עם הקב"ה.
הוא פשוט ממשיך ללכת.
אפילו אחרי מותה הנורא של שרה, כשגבות הרוח של העקדה מתנפצת לכדי טרגדיה, הוא ממשיך באותה התמדה. הוא מחפש חלקת קבר מכובדת. הוא מנהל משא ומתן שקול וממוקד לקנות את מערת המכפלה.
זה מה שהפך אותו לאבינו. האיש שלא מפסיק ללכת. שלא התעקש להיות צודק. שלא ניהל עם הקב"ה משא ומתן של תן וקח.
עכשיו מובן מה הניסיונות באו לברר. הם באו לבחון שאלה אחת פשוטה: האם אברהם מוכן לשרת בלי משכורת?
באור כשדים, אברהם היה גיבור. הוא קפץ לאש בשביל האמונה שלו. בשביל הרעיונות שלו. זה גדול, זה מרשים, אבל זה עדיין "שלו".
הניסיונות באו לבחון משהו אחר. האם אברהם יהיה מוכן להמשיך גם כשאין "שלו"? גם כשאין סיבה? גם כשכל ההבטחות נקרעות? האם הוא יאמר "אני שלך" גם כשלא יישאר דבר מלבד הציווי?
נסיון העקידה
הרמב"ם כותב מילים מופלאות במורה נבוכים. הוא מסביר מה היה כל כך גדול בניסיון העקדה.
"להודיע אותנו גבול אהבת האלוקים ויראתו עד היכן מגעת. צווה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אלא הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות".
מה הכוונה? שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד. ובעל עושר גדול ואיש נכבד. ובוחר שתשאר מזרעו אומה. ונולד לו בן אחר היאוש. איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו?
ובכל זאת, ליראתו ולאהבתו לקיים מצוותו, בז לוולד האהוב ההוא. והניח כל מה שקיווה בו. והסכים לשחוט אותו.
זה השיא. לא לוותר על כסף. לא לוותר על חיים. אלא לוותר על כל מה שיש. על כל התקווה. על כל הסיבות. ובכל זאת להמשיך.
זה מה שהפך את אברהם לאבינו. לא הגבורה שלו באור כשדים. אלא ההמשכיות שלו בניסיונות. הנכונות להמשיך גם כשאין שום סיבה טובה. רק כי נצטווה.
