כשמביאים תינוק לברית מילה, האב מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". והנוכחים עונים: "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים".
הברכה הזו תמוהה מאוד.
בכל המצוות, אנחנו מברכים על הציווי. "אשר קידשנו במצוותיו וצונו". לאכול מצה, להדליק נר חנוכה, לשמוע קול שופר. אנחנו לא מזכירים את מי שקיים את המצווה לראשונה. אנחנו לא מברכים "לאכול מצה של משה רבינו". לא "להדליק נר חנוכה של מתתיהו כהן גדול". לא "לקרוא בתורה כתקנת עזרא הסופר".
אז למה דווקא בברית מילה אנחנו אומרים "בבריתו של אברהם אבינו"?
והשאלה מתחזקת מדברי הרמב"ם. הרמב"ם כותב בפירוש המשניות:
"כל מה שאנו מרחיקים או עושים, אין אנו עושים אלא במצוות הקב"ה על ידי משה. אין אנו מלים מפני שאברהם מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שמשה ציווה". הרמב"ם מדגיש: אנחנו לא מקיימים מצוות כי האבות קיימו אותן. אנחנו מקיימים מצוות כי הן ניתנו לנו בהר סיני על ידי משה רבינו.
חובת ברית המילה שלנו נובעת מהכתוב בפרשת תזריע: "ביום השמיני ימול בשר ערלתו". לא מכך שאברהם מל עצמו בגיל 99. אם כן, למה מברכים "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"?
התשובה היא הבחנה עמוקה. יש הבדל בין חובת המצווה ובין מהות המצווה.
חובת המצווה היא משום שמשה ציווה עליה. זה נכון. אנחנו מחויבים לקיים ברית מילה כי התורה ציוותה עלינו בפרשת תזריע. זו החובה ההלכתית. אבל מהות המצווה, אופי המצווה, מה שקורה כשאנחנו מקיימים אותה – זה חזרה על ברית אברהם.
כשאנחנו מביאים תינוק לברית, אנחנו לא רק חותכים את הבשר. אנחנו לא רק מקיימים ציווי טכני של משה רבינו. אנחנו עושים משהו הרבה יותר גדול.
אנחנו מחוללים את אותו הפלא שהתחולל אצל אברהם. אנחנו מכניסים את הילד לחיק עם ישראל. לקשר נצחי שלמעלה מטעם ודעת. לברית שאין לה הפסק עולמית.
זה מה שקרה באברהם, וזה מה שקורה בכל ברית.
הרבי מליובאוויטש מבאר בשיחה:
"חובת מצוות מילה שייכת למשה ולא לציווי ה' לאברהם. אבל תוכן הברית הנפעלת על ידה – הכנסת הילד לעם ישראל – הרי זו בריתו של אברהם אבינו. המשך לברית שכרת הקב"ה עמו".
יש כאן שני היבטים:
- החובה ההלכתית – זו ממשה רבינו.
- התוכן הפנימי – זה מאברהם אבינו.
זו נקודה מהותית. כי ברית מילה היא לא מצווה רגילה. היא הכניסה לעם ישראל. היא חיבור לברית נצחית שהקב"ה כרת עם אברהם. כשאנחנו אומרים "בבריתו של אברהם", אנחנו מדגישים: זה לא רק ציווי. זה לא רק הלכה. זה קשר. זה משפחה. זה נצח.
אברהם היה הראשון שנכנס לברית הזו. הוא היה זה שהקב"ה כרת עמו את הברית הנצחית. ועכשיו, 4000 שנה אחרי, אנחנו ממשיכים את אותה הברית.
נמשיל את זה לשרשרת משפחתית. אבא קונה טבעת זהב ונותן אותה לבנו בחתונה. הבן נותן אותה לבנו, והנכד נותן אותה לבנו. כך עובר הטבעת מדור לדור. כל אחד שמקבל את הטבעת, הוא לא רק מקבל חפץ. הוא נכנס למשפחה. הוא מצטרף לשרשרת. הוא נעשה חלק מהסיפור.
ככה גם ברית מילה. אנחנו לא רק מקיימים ציווי של משה. אנחנו נכנסים לברית של אברהם. אנחנו מצטרפים לשרשרת הנצחית.
ולכן הנוכחים עונים: "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". הם לא אומרים "כשם שקיים מצווה". הם אומרים "כשם שנכנס לברית". כי זו לא מצווה רגילה. זו כניסה. זו הצטרפות. זו הפיכה לחלק מעם ישראל.
והברכה היא שכמו שהוא נכנס לברית, כך יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים. שכל חייו יהיו המשך של אותה הכניסה. אותו קשר. אותה ברית.
בימינו, כשאנחנו עומדים בברית מילה, אנחנו לא רק מקיימים מצווה עתיקה. אנחנו מחברים את הילד לאברהם אבינו. לברית שכרת הקב"ה אתו 4000 שנה אחריו.
זה קשר שלא תלוי במצב. לא תלוי בזמן. לא תלוי במקום. זה קשר נצחי שחקוק בבשר.
ולכן אנחנו אומרים "בבריתו של אברהם אבינו". כי החובה היא ממשה, אבל הברית היא מאברהם. והיא תישאר איתנו לנצח.
