הגמרא במסכת זבחים מביאה סיפור תמוה ביותר: רבי טרפון ישב עם האחיינים שלו והם לא אמרו דבר. נראה שהיו ריקניים ולא ידעו לומר דבר של טעם. רבי טרפון רצה לעורר אותם לשיחה ופתח באמירת פסוק בצורה שגויה: "ויוסף אברהם וייקח אישה ושמה יוחני". האחיינים תיקנו אותו מיד ואמרו: "קטורה כתיב". במפתיע, התאכזב רבי טרפון מתגובתם וקרא אותם "בני קטורה".
הסיפור הזה מעורר תהיות רבות: מדוע רבי טרפון התאכזב? הרי הוא שינה את הפסוק במכוון כדי לעורר אותם לדבר, וזה בדיוק מה שקרה. מדוע בחר דווקא בפסוק הזה? ולמה שינה את השם "קטורה" דווקא ל"יוחני" – שם נוכרי ולא מוכר?
הרבי מליובאוויטש מציע ביאור מקורי ונפלא לתעלומה זו, שקושר אותה לסיפור מרתק אחר: במסכת סוטה מספרת הגמרא על מכשפה ששמה יוחני בת רטיבי. השיטה שלה הייתה לפגוע בנשים בשעת לידתן. כשהייתה אישה עומדת ללדת, יוחני הייתה מחוללת כישוף שעוצר את הלידה. הבעל המבוהל היה רץ לביתה, משלם לה כסף, והיא הייתה כביכול "מתפללת" ומסירה את הכישוף, וכך התפרסמה כ"מיילדת פלאים". עד שיום אחד, בעל אחד חשד בה, האזין לה מאחורי הדלת וגילה שהיא עצמה מטילה את הכשפים.
הבנת סיפור זה מאירה באור חדש את מעשהו של רבי טרפון. השם "יוחני" קשור עם פעולת לידה, בהיותה מסוגלת (אמנם בדרכי כישוף) לעצור ולחולל לידה. כאשר רבי טרפון ראה את אחייניו השותקים, מה שרצה באמת לא היה רק לעורר אותם לשיחה קלה, אלא "ללדת אותם מחדש" – לפתוח את תודעתם הסגורה ולהעניק להם ממד של משמעות רוחנית לחייהם.
לכן אמר: "ויוסף אברהם וייקח אישה ושמה יוחני" – כרמז לכך שהוא רוצה לחולל בהם לידה רוחנית חדשה. חז"ל אומרים: "כל המלמד את בן חברו תורה – כאילו ילדו", ורבי טרפון ביקש לעשות בדיוק זאת.
אך לאכזבתו, אחייניו הגיבו בצורה שטחית ואמרו: "קטורה כתיב". השם "קטורה" מלשון קשירה וסתימה, כמו שמביא רש"י שהגר "קשרה פתחה" כדי לא להזדווג לאיש מלבד אברהם. בכך רמזו האחיינים, בלי להתכוון, שהם מעדיפים להישאר "סגורים" ו"קשורים" במצבם הרוחני הנוכחי, ולא מעוניינים בלידה רוחנית חדשה. לכן קרא עליהם רבי טרפון באכזבה: "בני קטורה".
סיפור זה מתקשר באופן מופלא לפרשת ויקהל ולשאלה מדוע משה דחה את הציווי על הקמת המשכן ליום שלאחר ירידתו מהר סיני. כפי שראינו, אחת התשובות היא שמשה העדיף להקדיש את אותו יום ללימוד התורה – לאותה "לידה מחדש" של העם דרך חכמת התורה – ורק למחרת להתפנות למלאכת המשכן המעשית.
לימוד התורה האמיתי אינו רק העברת ידע, אלא תהליך של לידה מחדש. הוא פותח בנו אופקים חדשים, מחדש את התודעה ומעצב את הנפש. זוהי הסיבה שחז"ל מדמים את המלמד תורה לחברו כמי שילדו – כי באמצעות הלימוד הוא אכן מוליד ישות חדשה.
סיפור ששופך אור נוסף על רעיון זה מובא בסוף הפרשה: הרב זלמן גוראריה יצא מביתו לשדה התעופה, ושם התבשר שטיסתו בוטלה. כשרצה לחזור הביתה, נזכר בצוואת רבי יהודה החסיד שאדם היוצא לדרך רחוקה לא יחזור לביתו באותו יום. בהתלבטותו, שאל את הרבי מה לעשות. תשובתו של הרבי הייתה מפתיעה בפשטותה ועמוקה במשמעותה: "שילמד פרק תניא, וכך יהפוך לאדם חדש וישוב לביתו."
תשובה זו ממחישה את הרעיון שלימוד תורה אמיתי אינו רק צבירת ידע, אלא לידה מחדש – האדם שלומד אינו אותו אדם שהיה לפני הלימוד. לכן, אחרי שילמד, הוא כבר לא יהיה אותו אדם שיצא מהבית, ויוכל לחזור מבלי לעבור על צוואת רבי יהודה החסיד.
שני הסיפורים האלו – של רבי טרפון ואחייניו ושל הרב גוראריה – מלמדים אותנו על הכוח העצום של לימוד התורה לחולל שינוי מהותי באדם, לידה מחדש של הנפש, שכוחה עולה אף על פעולות גדולות אחרות בחיי הרוח.
