הורים צעירים רצו לצאת מהבית לנשום אוויר. בדיוק באותו לילה התינוק לא הפסיק לבכות, אך הם החליטו לשמור על התכניות. הזמינו בייביסיטר צעירה ויצאו לטייל. כשחזרו לקראת חצות, ציפו לשמוע צרחות עד חדר המדרגות.
לתדהמתם, הבייביסיטר פתחה את הדלת ועל השולחן היה פתוח ספר גמרא גדול והתינוק שכב עליו ישן. השמרטפית הסבירה: "התינוק צרח ללא הפסקה והייתי אובדת עצות. פתאום נזכרתי שאבא שלי חוזר עייף מהעבודה, אך לא הולך לישון לפני שמשלים את לימוד הגמרא היומי. הוא פותח ספר תלמוד בבלי ואחרי שתי דקות נעצמות לו העיניים. חשבתי שאם זה מרדים את אבא שלי, בטח ירדים גם את התינוק…".
מעבר לחיוך, הסיפור מאיר תופעה ייחודית לעם היהודי: העמדת הלימוד במרכז החיים. בשום קבוצה אחרת בעולם אין מושג כזה של התכנסות יומיומית ללימוד לשם לימוד. לא כדי להשיג תואר או מקצוע, לא במסגרת מוגבלת של שנות לימוד, אלא פשוט ללמוד – כדי למלא את הראש בחכמת ה'.
חשיבותו העליונה של לימוד התורה עשויה להסביר אחת התמיהות הגדולות בפרשת ויקהל: מדוע משה רבנו דחה את ההכרזה על הקמת המשכן ליום שלאחר ירידתו מהר סיני? למה לא הקהיל את העם מיד עם רדתו, ביום הכיפורים עצמו, אלא המתין עד למחרת?
הרבי מליובאוויטש מציע הסבר מעמיק: "בירידת משה מההר הוא ביחד עם היהודים היו מכונסים לגמרי בעניין של 'סלחתי כדברך' ובתוכן הלוחות – לימוד התורה – ולא הייתה להם נתינת מקום לדברים אחרים, אפילו לא לעניין גדול כמו הקמת המשכן".
באותו יום, משה והעם היו שקועים בהתלהבות בלימוד ההלכות החדשות שהביא מלמעלה אחרי ארבעים יום של לימוד עם הקב"ה. הוא לא רצה להסיח את דעתם מהלימוד העיוני, העמוק והמרומם, אפילו לא לטובת העיסוק במלאכת המשכן.
מלאכת הקמת המשכן, חשובה ככל שתהיה, היא עשייה שעיקרה בידיים וברגליים. לעומתה, לימוד התורה הוא מפגש עם האלוקי בראש ובמחשבה, ומשה לא רצה לערבב בין השניים.
הרמב"ם מדגיש את חובתו של כל יהודי בלימוד תורה: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה… ואפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה".
חשיבותו של הלימוד כה גדולה, עד שהגמרא מלמדת כי בעת הדין של האדם לאחר מותו, אחת השאלות הראשונות שיישאל היא: "קבעת עיתים לתורה?".
מה מיוחד כל כך בלימוד לשם לימוד?
תורת החסידות מסבירה: הלימוד כובש את האדם. העיון האינטלקטואלי חודר אל המקום האמיתי בו אנו חיים. הוא ממלא את הראש, את הדמיון ואת הלב ומרים את המנועים האמתיים שלנו. כשיהודי לומד – הוא חושב אלוקות, הוא מדמיין אלוקות, הוא הופך להיות אדם חדש.
בימינו, כשאיננו יכולים לקיים את מצוות "ועשו לי מקדש" באופן מעשי, הלימוד מקבל משנה תוקף. דרך לימוד הלכות בית הבחירה, למשל, אנו זוכים ל"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה". כשיהודי לומד על ירושלים – הוא נמצא כעת בירושלים. המוח שלו מדמיין את שבילי המקדש וחש בעומק ליבו את החסר בחיינו.
החלטתו של משה לדחות את ההודעה על הקמת המשכן מלמדת אותנו על סדרי עדיפויות ברוחניות: לימוד התורה אינו רק אמצעי למטרה, אלא מטרה בפני עצמה – התקשרות ישירה עם האלוקים, שלעתים אף עולה בחשיבותה על מעשים גדולים אחרים.
