התורה מציגה שתי תפיסות שונות לכאורה של מצוות הצדקה. בפרשת ראה, התורה מגדירה את הצדקה בתואר המובן וההגיוני ביותר: "נדבת ידך". צדקה היא חסד הנובע מטוב ליבו של הנותן. הוא היה יכול לשמור את הכסף שלו לעצמו ולילדיו ובחר לשתף בו אנשים שאין להם. כפי שמפרש רבנו בחיי את המילה "נדבה": "לפי סיפוק נדיבות הלב שבך".
אולם כמה פסוקים אחר כך, מעניקה התורה הגדרה שונה לחלוטין לצדקה: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך". הגדרה זו מופיעה גם במגילת אסתר: "איש לרעהו ומתנות לאביונים". ההגדרה הזו היא מהפכנית: צדקה היא בעצם "מתנה" לעני – ומתנה נותנים למי שמגיע לו לקבל אותה.
לפי תפיסה זו, הצדקה אינה נובעת רק מטוב ליבו של הנותן, אלא למעשה מתחייבת מצד נוכחותו של המקבל. העני דורש לקבל את המתנה המגיעה לו בדין ובצדק, ולכן מי שלא נותן מתנה שמגיעה לו, עושה עוול. זה כמו לנהוג בקמצנות יתירה ולבוא בידיים ריקות לחתונה או בר מצווה.
סיפור ממחיש זאת היטב: עני אחד היה מגיע מדי ערב פסח לעשיר ומקבל ממנו תרומה לחג. שנה אחת צמצם העשיר את הנתינה שלו לעני והסביר כי הוא החליט לצמצם את ההוצאות שלו והוא לא נוסע השנה לבית מלון יקר לפסח, וכנראה שגם יוריד את רמת הנופש שהוא מתכנן בקיץ. "בסדר", אמר העני, "זכותך לקבל החלטה לרדת ברמת החיים שלך, אך מה זה נוגע אלי? אני לא אמור להפסיד מזה…".
כמובן, תפיסת ה"מתנה" של הצדקה באה לידי ביטוי מעשי ופעיל בצורת הנתינה: אם זאת רק "נדבה" לעני, אפשר לתת לו בפנים זועפות. אך כיון שהצדקה היא "מתנה" לעני, הרי מתנה נותנים בעטיפת מתנה – עם חיוך ולב רחב.
ההסבר העמוק לתפיסה זו מובא בדברי האור החיים על הפסוק "אם כסף תלווה את עמי – את העני עמך". מהי ההדגשה "עמך"? מה זה משנה אם העני הוא עמך או במקום אחר? אלא כאן מבטאת התורה רעיון פשוט: אם ראית שהרווחת יותר כסף ממה שאתה צריך והוא פנוי להלוואה – "את העני עמך"! זה כסף של העני, שנמצא אצלך כפיקדון כדי שתעבירו לעניים.
היות שהקב"ה רוצה שיהיה בעולם חסד ונתינה, ואנשים יהיו אכפתיים אחד לשני, לכן הוא יצר בעולם מנגנון קבוע של העברת כספים בין אנשים, לפיו הוא נותן לאדם אחד יותר ממה שהוא צריך עבור קיומו הבסיסי, וזאת כדי שהוא יעביר מרווחיו לאדם אחר.
המפרשים מוצאים לתפיסה זו יסודות חזקים בדרך ההלכה. מובא בגמרא דין מעניין: "הכותב כל נכסיו לבנו אחד, לא עשאו אלא אפוטרופוס". אב שיש לו כמה ילדים וכתב את כל צוואתו לבן אחד, אנו מניחים כי הוא לא התכוון לנשל את כל בניו מן הירושה, אלא רק למנות אותו כמנהל העיזבון עבור כולם.
לפי זה, מבאר התולדות יעקב יוסף: הקב"ה זן ומפרנס כל בריה, מביצי כנים עד קרני ראמים, ולכן מוכרח שהוא אינו מזניח את העניים, אלא בוודאי נותן יותר לעשירים כדי שיעבירו לעניים. הקב"ה בוודאי אינו רוצה שהעניים ימותו מרעב, ואם נתן לעשירים ממון ויש יהודים אחרים עניים – שאף הם בנים לה' – הוא בוודאי התכוון למנות את העשירים שיהיו אפוטרופסים אחראים לדאוג לאחיהם ולהתחלק עימהם ביושר.
הרבי מוצא את יסוד זה בתוך המילה "צדקה", שהיא מלשון "צדק" ולא "חסד" כמו בשאר שפות. בשפות אחרות מכנים את הצדקה בשם 'חסד' (באנגלית: charity) ואילו בישראל הדבר נקרא בשם "צדקה". ההבדל בין שתי המילים הוא קוטבי: "חסד" מציין שאין מגיע למקבל דבר ואילו הנותן הוא טוב לב שנותן בחסדו. ואילו "צדק" פירושו, שהוא חייב לתת לאחר, כיון שהוא יודע שאינו נותן משלו, אלא הקב"ה נתן לו את הכסף כפיקדון כדי שייתן לאחר.
