קבלן בנייה גדול יצא עם העוזר שלו לסיור בפרויקט בנייה ענק בבעלותו. לפתע קרה אסון והמנוף צנח על ראש שניהם והם נהרגו במקום. המלאך בבית הדין של מעלה קיבל אותם בסבר פנים חמור והכריע כי שניהם הולכים אל הגיהנום – העשיר בגלל שהיה קמצן גדול ומעולם לא נתן סנט אחד לצדקה, והעוזר בגלל הערמומיות בה ניהל את עסקי הגביר.
העוזר הערמומי ניגש למלאך ושאל אם תמורת מאה דולר, הוא יהיה מוכן להעביר אותו לגן עדן? המלאך התפעל ואמר שתמורת סכום מכובד כזה, הוא זכאי לרדת חזרה לעולם הזה. העוזר מתעורר לחיים ורואה סביבו אמבולנסים ומכוניות משטרה וראש העיר צועק: "תראו, קרה נס, האיש התעורר". הוא סיפר להם את כל הסיפור עם המלאך, ואז שואל ראש העיר: "רגע, איפה הבוס שלך? למה הוא לא ירד איתך יחד?" – "אה", ענה העוזר, "הקמצן עוד מתווכח עם המלאך ומנסה להוריד אותו לחמישים דולר"…
הרמב"ם בהלכות מתנות עניים מונה שמונה דרגות בנתינת צדקה, זו למעלה מזו, ובראש הרשימה הוא מציב סוג מיוחד של נתינה: "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה – זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך".
כאן מתייחס הרמב"ם לראשונה למושג שנקרא בכלכלה המודרנית: "לתת חכה ולא דגים". כאשר נותנים לעני צדקה, בעצם מנציחים את העוני ולא מעניקים לו אפשרות לצאת מהמצב הקשה שלו. צדקה אמיתית היא לתת לו ביד "חכה" – לתת לו הלוואה או עבודה טובה, שתציל אותו ברגע האחרון לפני התמוטטות וקריסה לתוך מעגל העוני.
מצד שני, ככל שמדובר בדבר טוב, כך הדרישה הזו מציבה אתגר רציני בפני העשיר. יהיו רבים שיגידו כי מבחינה מסוימת, זאת נתינה קשה ביותר. שכן יותר קל לנדב צדקה לעני מאשר לתת לו הלוואה. בצדקה, אתה נותן פעם אחת ומוחק את הכסף הזה מהתקציב שלך, ואילו בהלוואה, אתה נעשה משועבד לעני וחי כל הזמן במתח אם תראה שוב את הכסף או לא.
לכן מגדיר המדרש את מצוות ההלוואה בתור "ניסיון" שה' מעמיד בו את העשירים: "אם כסף תלווה את עמי – אשרי אדם שהוא עומד בניסיונו, שאין בריה שאין הקב"ה מנסהו אותה. העשיר – מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים".
התורה מצווה "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך". מכפילות הלשונות "את עמי, את העני", למדו חז"ל כי המצווה היא להלוות הן לעניים והן לעשירים הזקוקים לכך מצד קושי זמני בעסקים. ואדרבה, אצל העשיר, זאת זכות גדולה במיוחד, להצילו מהתמוטטות וקריסה למדרגת עני הזקוק לצדקה.
אולם התורה לא מסתפקת בחובת ההלוואה, אלא מוסיפה דין מיוחד: "לא תהיה לו כנושה". אם הלווה לקח את ההלוואה והתדרדר כלכלית עד שאינו יכול להחזיר את הכסף, אסור להמשיך לתבוע ממנו את הכסף. בשלב הזה, הכסף הופך מ"הלוואה" ל"צדקה" והעני אינו צריך להשיב אותו.
כמובן, מדובר במצב שבו העני הוכר בבית דין כממוטט כלכלית (מה שנקרא בימינו 'פושט רגל') וגם אין לו מטלטלין לגבות מהם. אבל אין הכוונה שהלווה טוען שאין לו מה להחזיר, ובמקביל ממשיך לנסוע על מכונית מפוארת…
ישנו כאן חידוש גדול על פני המקובל בעולם בדיני פשיטת רגל: לא רק שהמלווה אינו יכול לתבוע מהלווה את חובו, אלא אסור לו אפילו להראות את פניו בפני הלווה, כדי שהלה לא יתבייש ממנו. וכבר אמר מי שאמר כי נוהג שבעולם הוא, שהלווה לא מראה פניו לפני המלווה, ואילו אצל יהודים, המלווה צריך להתחבא מפני הלווה.
כך כותב ספר חסידים: "אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה' – אם ילווה אדם לעני מעות והמלווה יודע שהלווה אין לו לפרוע… אם יראנו הולך, ילך המלווה מצד אחר, שלא יסבור שאתה רוצה לשאול לו החוב".
בהתאם לציווי זה, נהוג בכל קהילה יהודית להקים מוסד של גמ"ח לטובת אלו הזקוקים לכך. המעלה בזה היא, שמי שאינו יכול לתת הלוואות מכובדות בעצמו, יכול לתרום מכספי המעשר שלו לקרן גמ"ח כזו – ומרוויח את השכר המובטח על "המעולה שבצדקות".
כפי שכותב החפץ חיים: "אלו שאין ביכולתם לעשות גמ"ח קבוע לעצמו, יתקבצו ביחד ויעשו חברת גמ"ח… וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל, שיש חברת גמ"ח כמעט בכל עיר".
מרגרט תאצ'ר, אשת הברזל של בריטניה, אמרה פעם שיש לה הערכה רבה ליהודים. שכן בכל 33 השנים שבהן ייצגה את מחוז פינצ'לי, לא קרה שיהודי הגיע בעוני ובחוסר כל למשרד ממשלתי. תמיד הוא נעזר בבני אחיו. זוהי עדות חיה למערכת הגמ"ח היהודית, שמהווה רשת ביטחון כלכלית ומונעת את נפילתם של יהודים למעגל העוני.
