"למה אני חייב להם?" זוהי אולי השאלה הטבעית ביותר שעולה כשמדברים על צדקה. מדוע עלי לוותר על כסף שהרווחתי בעמל רב ולהעביר אותו לאחרים? אם הקב"ה רוצה לעזור לעניים, שיעניק להם ישירות. מדוע נוצר מנגנון כזה שדורש ממני לשבור את הגב ואז להעביר את הרווח לזרים?
זו בדיוק הייתה שאלתו של טורנוסרופוס, נציב יהודה, לרבי עקיבא: "אם אלוקיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסם?" התשובה לשאלה זו טמונה בתובנה מהפכנית שמשנה את כל ההבנה שלנו לגבי מהות הצדקה.
הרעיון הראשון והבסיסי הוא שהעסק אינו פרטי שלנו – הוא עסק של שותפים: הקב"ה ואנחנו. נכון שטרחנו ויגענו ונתנו הכול כדי להשיג את הכסף, אבל לא עשינו את זה לבד. יש למעלה שותף שהאמין בנו והחליט מראש כמה נרוויח ואחר כך 'עבד' בשבילנו כדי שזה יצליח. השותף האלוקי נתן כישרון, קשרים, ותפר חיבורים כדי שנגיע למקומות הנכונים בזמן הנכון ונקצור את הרווח.
אלו שיודעים את זה הכי טוב הם אלה שמצליחים בגדול. כשאדם מצליח בקטן, הוא עלול לחשוב שזה שלו, אבל כשאדם מצליח בגדול, הוא עוצר רגע וחושב: למה אני? מה אני יודע לעשות שאחרים אינם יודעים? התשובה היחידה היא כי מישהו בחר בי והחליט לתת בי אמון.
אבל זה לא מספיק. עדיין יכול היצר לטעון: אולי הקב"ה נתן לי את הרווח כדי שאשמור אותו אצלי? גם אני בן של הקב"ה! כאן מגיעה התובנה העמוקה יותר, שמובאת באלשיך ובאור החיים הקדוש: חלק המעשר לכתחילה לא נועד עבורנו. הקב"ה נותן לעשירים כדי שיעבירו הלאה לעניים.
הבורא יצר מנגנון מיוחד בו הוא נותן לאחד עשרה אחוז יותר ממה שדרוש לו לפרנסתו, כדי שיעביר את הכסף הלאה. היות שהקב"ה רוצה שיהיה בעולם נתינה ואכפתיות בין אנשים, הוא אינו נותן ישירות לעני, אלא מזכה את העשיר להיות זה שיפריש מממונו לטובת העני.
זהו הפירוש העמוק במילה "צדקה" – מלשון "צדק". נתינת הצדקה אינה נדבה או טהרת לב של העשיר, אלא בסך הכול פעולה של צדק. העשיר הוא בסך הכול פקיד בנק שהופקד אצלו עשרה אחוז של העני והוא ממלא את חובתו ומעבירו הלאה לידי מי שהכסף שייך לו.
האלשיך מוצא רמז לכך בלשון התורה עצמה. בפרשת הצדקה נאמר: "נתון תיתן לו… פתוח תפתח את ידך". המפרשים מתמודדים עם כפל הלשון המוזר הזה, והאלשיך מסביר: "נתון – תיתן!" – אם נתנו לך מן השמים הצלחה, הדבר קרה בשביל שתיתן זאת הלאה. "פתוח – תפתח!" – אם פתחו לך פתח מן השמים, הדבר קרה כדי שתפתח את ידך ותעביר את הכסף לתחנה הבאה.
תפיסה זו מקבלת חיזוק מהלכה מעניינת בדיני לקט: "ספק לקט הוא לקט" – כאשר יש ספק האם גרגיר שנפל בשדה הוא לקט השייך לעניים, הדין הוא שהוא הולך לעניים. לכאורה זה נגד הכלל ש"המוציא מחברו עליו הראיה", ולכן היה צריך העני להוכיח שזה לקט. אלא שכיוון שהצדקה מלכתחילה שייכת לעני והעשיר הוא רק מופקד עליה, דווקא העשיר הוא המוציא!
בעל התולדות מוסיף הסבר הגיוני לתפיסה זו: מובא בגמרא כי אב שכתב את כל נכסיו לבן אחד, בוודאי התכוון לעשות אותו אפוטרופוס עבור כל ילדיו, שהרי לא הגיוני שאבא ייתן את כל נכסיו לאחד ויזנח את האחרים. וכך צריך לומר בענייננו: כאשר יהודי אחד מצליח ויהודים אחרים סובלים, ברור שהקב"ה מתכוון לעשות אותו אפוטרופוס לחלק לכולם.
תובנה זו משנה לחלוטין את היחס שלנו לצדקה. היא הופכת אותה מנטל לזכות, מחסד לצדק. היא גם מסבירה מדוע הצדקה היא המפתח לעשירות – כי כשהקב"ה מוצא "בנקאי" נאמן שמעביר את הכספים ליעדם, הוא נותן לו יותר כדי שיחלק יותר. ולהיפך, כשאדם אינו בנקאי נאמן, הקב"ה מחפש בנקאים אחרים, טובים ממנו…
