"וידבר אלוקים אל משה… בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו… למען שתי אותותי אלה בקרבו". כך נפתח אחד הפרקים המרתקים בפרשת וארא, ורש"י שואל שאלה מטרידה: אם הקב"ה מעיד שהוא הכביד את לב פרעה, מה מטרת ההליכה אליו? ולמה משה מתבקש להתרות בו? האם יש טעם להתרות במי שאיבד את יכולת הבחירה שלו?
רש"י עונה שתי מילים שנראות תמוהות עוד יותר: "להתרות בו". כלומר, מטרת ההליכה היא להתרות בפרעה לשחרר את ישראל. הרבי מליובאוויטש מדייק שרש"י משתמש במילה "להתרות" במקום "להעיד", כפי שנאמר במכות קודמות. ההבדל בין השניים משמעותי: עדות היא על מה שכבר קרה, בעוד התראה היא על העתיד – התראה מעוררת את תשומת הלב לדבר שעלול להתרחש אם הדרך הרעה תימשך.
וכאן מגיע הרעיון המהפכני: דווקא בסיפור של פרעה, שנראה כמקרה אבוד, הקב"ה מלמד אותנו את העוצמה האמיתית של התשובה. דווקא כשפרעה נמצא במכה השמינית, אחרי שנה של סירוב והכבדת לב, הקב"ה עדיין שולח את משה להתרות בו על העתיד. למה? כי האדם (אפילו גוי כמו פרעה וכל שכן יהודי) נברא "בצלם אלוקים" – יש בו שבב אלוקי שאינו חלק מהשיח הגשמי.
יש באדם משהו לא מרוצה, משהו שמרגיש זר בתוך כל ההבל הגשמי ולעולם לא ימצא מרגוע בתוך החטא, תמיד יביט למעלה ויחפש משמעות. שלמה המלך המשיל זאת לנר: "נר ה' נשמת אדם". כשמכופפים נר דולק כלפי מטה, האש תמיד תפעל נגד כוח הכבידה ותעלה למעלה. נכופף את הנר מהיום ועד מחר, האש תמצא את הדרך לעשות סיבוב ולעלות למעלה.
סיפור מרגש מתקופת השואה ממחיש זאת: באחד מימי החנוכה במחנה ברגן בלזן, אסיר אחד התעקש לאסוף שמן להדלקת נר חנוכה. 800 אסירים נאספו לצפות בהדלקה, והרב שערך את הטקס בירך שלוש ברכות, כולל "שהחיינו". אחד האסירים שאל בכאב: "רבי, מילא בירכת על הדלקת הנר, מילא על הניסים, אבל איך היית מסוגל לברך 'שהחיינו' בגיהינום הזה?!"
הרב השתתק, מחה דמעה ואז ענה: "גם לי הייתה השאלה הזו וחשבתי לוותר על ברכת שהחיינו, אבל פניתי אחורה וראיתי מאות יהודים בברגן בלזן, מתאספים במסירות נפש להדלקת נרות חנוכה, מניחים יד על הראש ומקשיבים לברכות. אמרתי: יש כאן על מה לברך שהחיינו…"
הרבי מליובאוויטש מביא ראיה לרעיון זה מסיפורו של אלישע בן אבויה, "אחר", שפשע ומרד ועזב את הדרך. פעם גילה "אחר" לרבי מאיר את הסיבה שאינו שב: הוא שמע בת קול שיצאה ואמרה "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". אך הרבי מסביר שדווקא זו הייתה טעותו – אלישע היה אמור לזכור את הכלל "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה – חוץ מצא!". אפילו כשבעל הבית – הקב"ה בעצמו – אומר לצאת מגבול הקדושה, יש להתעקש ולהישאר.
זהו המסר העמוק של פרשת וארא: גם כשנראה שאדם איבד את יכולת הבחירה שלו, גם כשהוא שקוע עמוק בחטא, תמיד נשארת נקודה פנימית טהורה שמחכה להתעורר. הקב"ה ממשיך לשלוח התראות ולחכות לתשובה, כי הוא מאמין בטוב הפנימי שקיים בכל אדם. לכן משה ממשיך ללכת לפרעה – כי גם במצב הנחות ביותר, תמיד יש תקווה, תמיד יש אפשרות לשוב.
