על הדשא של אברהם אבינו בחברון, לפני כמעט 4000 שנה, פרץ ויכוח בין שני אחים. יצחק וישמעאל, בניו של אברהם, ניהלו דיון חריף: מי גדול ממי?
המדרש מספר:
יצחק אמר: "אני קדוש יותר. נכנסתי לברית עם הלידה, בגיל שמונה ימים. זה מוכיח שהקשר שלי לקב"ה עמוק יותר".
ישמעאל השיב: "אני קדוש יותר. אני בחרתי בברית כנער בוגר בן 13 שנים. היה לי שכל והבנה. אתה הוכנסת בעל כורחך, כשהיית תינוק. איפה הבחירה החופשית שלך?"
זה היה הוויכוח הראשון בהיסטוריה בין היהודים לישמעאלים. והוא ממשיך עד היום.
צריך להודות: הטענה של ישמעאל נשמעת מרשימה. מה יותר מכובד? תינוק שאין לו בחירה, או נער שמחליט בהכרה מלאה?
בחירה חופשית היא ערך גדול. כשאדם בוחר, זה מעיד על הרצון הפנימי שלו. על האמונה האמיתית שלו. אבל כשהוא נכפה, זה לא אומר הרבה.
אז למה לא נמתין עם ברית המילה עד גיל 13? למה לא ניתן לילד להחליט בעצמו אם הוא רוצה להיכנס לברית?
הרמב"ם במורה נבוכים עונה תשובה פשוטה ומעשית: "להורים יותר קל להכאיב לתינוק בן שמונה ימים שעוד לא נקשרו אליו, מאשר לנער אהוב ויקר בן 13".
זה עניין פרקטי. הורים שזה עתה ילדו לא הספיקו להתקשר לתינוק כמו שיתקשרו לנער בן 13. קל יותר לעבור את הכאב כשהילד קטן.
אבל התשובה הזו לא מספקת לגמרי. היא מסבירה את הנוחות, לא את המהות.
הרבי מליובאוויטש מבאר את הדברים בעומק נפלא: "רוצים להדגיש בכך את פלא הברית והתחוללות הנס שלמעלה מזמן ומקום, טעם ודעת. תכלית הברית, כאמור, היא לא חיתוך הבשר, אלא לחולל נס התקשרות נצחית עם הבורא". ונס כזה אינו יכול להתחולל בכוח בחירת האדם, אלא רק בכוח הקב"ה.
יש נקודה מהותית כאן. ברית מילה היא לא חוזה בין שני שותפים שווים. זה לא מצב שבו אדם והקב"ה יושבים ומנהלים משא ומתן: "טוב, אני מסכים להיכנס לברית אם אתה מבטיח לי…". זה בדיוק ההיפך. זו ברית שהקב"ה יוזם. זו ברית שהקב"ה מחולל. האדם הוא רק מי שאינו מתנגד.
סנדלר עני מתחתן עם בת המלך. זה לא קורה כי הסנדלר החליט שהוא רוצה. זה קורה כי המלך בחר בו. אם הסנדלר היה מגיע למלך ואומר: "אני מחליט מרצוני החופשי להתחתן עם בתך", המלך היה מגרש אותו. אבל כשהמלך הוא זה שמזמין – אז זה אפשרי.
ככה גם ברית מילה. זו לא בחירה של האדם. זו בחירה של הקב"ה. האדם לא מחליט להיכנס לברית. הקב"ה מכניס אותו לברית. ולכן מכניסים את הילד בגיל שמונה ימים, כשאין לו שכל ובחירה. כדי להדגיש: זה לא בכוחו. זה בכוח הקב"ה.
אם היינו ממתינים עד גיל 13, כשהילד יכול לבחור, היינו נותנים רושם שווא. כאילו הברית תלויה בבחירתו. כאילו הוא זה שמחולל את הקשר. אבל האמת היא שהוא לא מחולל כלום. הוא רק לא מתנגד. הקב"ה הוא זה שמחולל את הנס.
המשל הזה חוזר בחסידות: האדם הוא כלי קיבול לאור האלוקי. הוא לא מקור האור. הוא רק מקבל אותו.
כשממתינים עד גיל 13, הילד עלול לחשוב שהוא המקור. שהבחירה שלו היא מה שמחולל את הקשר. אבל כשמכניסים אותו בגיל 8 ימים, ברור לכולם: זה לא בכוחו. זה מתנה מלמעלה.
זו הטעות של ישמעאל. הוא חושב שהבחירה שלו היא מה שחשוב. שהרצון שלו הוא מה שמחולל את הקשר. אבל זה לא נכון.
ברית נצחית לא נוצרת מרצון אנושי. היא נוצרת מציווי אלוקי. היא לא תלויה במה שאנחנו מרגישים או חושבים. היא קיימת כי הקב"ה החליט שהיא תהיה קיימת.
לכן דווקא יצחק, שלא בחר, מחובר יותר. כי הקשר שלו לא תלוי בו. הוא לא יכול להרגיש גאווה ולהגיד "אני בחרתי". הוא יודע: זה לא בגללי. זה בגלל הקב"ה. וזה הקשר האמיתי. קשר שלא תלוי במצב רוח, לא תלוי במצב הרוחני, לא תלוי בשום דבר. כי הוא לא שלנו. הוא של הקב"ה.
*
כשאנחנו מביאים תינוק לברית, יש הורים שמצטערים: "הוא כל כך קטן. הלוואי שיכולנו לחכות עד שיגדל ויבין".
אבל האמת היא ההפוכה. דווקא כי הוא קטן – הברית שלו חזקה יותר. דווקא כי הוא לא בחר – הקשר שלו נצחי יותר.
הקשר לא תלוי בו. הוא חקוק בבשרו, בין אם הוא מבין ובין אם לא. זו ברית עולם שהקב"ה כרת עם אברהם, והיא ממשיכה לכל זרעו אחריו.
