ורשה, פולין, ערב פסח תש"ג. רוב יהודי פולין כבר נשלחו לכבשנים. אלפי לוחמי המרד שנותרו בגטו ידעו שגורלם נחרץ. הייתה זו רק צרחת מחאה אחרונה כנגד הרוע.
בליל הסדר, במרתף חשוך, ישבו אב ובנו לקריאת ההגדה. הגיע תור הילד לשאול את המה נשתנה. אבל הוא לא העלה ארבע קושיות. הוא שאל קושיא אחת: "אבא, האם בשנה הבאה אשאל אותך ארבע קושיות?".
האב הביט בבנו בעיניים רטובות. "תשמע, מוישלה. אני לא יודע האם אתה תשאל ואני אענה. אבל אני יודע באופן ברור: באיזה מקום בעולם, יהיה תמיד מוישל'ה שישאל את אבא ארבע קושיות".
*
אברהם אבינו הבין מה מונח על הכף. הוא ידע שברית מילה היא לא רק חיתוך בשר. היא האירוע המהפכני בהיסטוריה שבו הגוף הגשמי מתרומם מעל גדרי הטבע ונחתם בברית נצחית עם הבורא.
זו ברית עולם שלא תהיה לה הפסק. לא בטוב ולא ברע. לא באור ולא בחושך. לא בגלות ולא בגאולה. ברית על-טבעית שעומדת מעל הזמן והמקום.
וברית כזו לא יכול לחולל אדם בכוחות עצמו.
כשאדם רוצה להתחתן, הוא לא יכול לעשות את זה לבד. הוא צריך שני צדדים: חתן וכלה. גם אם החתן מאוד רוצה, גם אם הוא מתכונן שנים, גם אם הוא מחכה בכיליון עיניים – אי אפשר לעשות חתונה בלי שהכלה תסכים.
ככה גם ברית המילה. זו חתונה בין היהודי לבין הקב"ה. וכמו בכל חתונה, צריכים שני צדדים. לא מספיק שהיהודי רוצה. צריך שגם הקב"ה יזמין את עצמו.
אברהם ממתין עד שהקב"ה יזמין אותו להיכנס לברית. כי הוא יודע: ברית נצחית כזו אפשר לחתום רק כשהצד השני מזמין. רק כשהקב"ה מצווה ונותן את הכוח.
הרבי מליובאוויטש מבאר זאת בשיחה:
"תוכן ברית מילה הוא 'בבשרכם לברית עולם': הברית יוצרת קשר נצחי בין הנימול והקב"ה. כמו בכריתת ברית בין אוהבים, שרוצים לוודא שהאהבה תחזיק תמיד ושום דבר או מצב לא יוכל לפגום בה – מחזקים אותה בתוקף ועוז על ידי ברית".
אבל יש הבדל גדול. בין בני אדם, ברית יכולה להישבר. בני אדם משתנים. הרגשות משתנים. המצבים משתנים. אי אפשר להבטיח ברית נצחית באמת.
"אלא שבין בני אדם יכולים לחול שינויים, ורק בכוח הקב"ה לחולל ברית נצחית ללא שינוי. זה אחד הביאורים לכך שאברהם לא מל עצמו עד שהצטווה. שכן רק בכוח הבורא שמצווה ונותן את הכוח, נפעל 'והייתה בריתי לברית עולם'".
יש משל יפה שמבהיר את העניין. סנדלר עני מתעורר בבוקר אחד ומגלה שמלך המדינה רוצה לחתן אותו עם בתו. הסנדלר מאושר עד שמיים. אבל הוא גם מבין משהו: זו לא שידוך בין שווים.
אם הסנדלר היה אומר למלך: "אני רוצה להתחתן עם בתך", המלך היה צוחק לו בפנים. "מי אתה בכלל? איזו חוצפה!".
אבל כשהמלך הוא זה שמזמין, כשהמלך הוא זה שמציע את השידוך – אז זה אפשרי. לא בגלל הסנדלר. בגלל המלך.
ככה גם ברית המילה. היהודי לא יכול לבוא ולומר: "אני רוצה ברית נצחית עם הקב"ה". מי הוא בכלל? איך אדם בשר ודם יכול לחולל קשר נצחי עם בורא העולם? אבל כשהקב"ה הוא זה שמזמין, כשהקב"ה הוא זה שמצווה – אז זה אפשרי. לא בכוח האדם. בכוח הקב"ה.
*
התורה חוזרת ארבע פעמים על המילים "ברית עולם". ארבע פעמים הקב"ה מדגיש: זו לא ברית זמנית. זו לא חוזה שאפשר לבטל. זו ברית נצחית שלא תהיה לה הפסק לעולם.
ארבע פעמים. כי זו נקודת המפתח. זה מה שמיוחד בברית הזו. היא נצחית.
נחשוב כמה הברית הייתה חסרת היגיון. הקב"ה לוקח אדם בודד, עקר, שאין לו מדינה, צבא, ואפילו לא ילד. ומבטיח לו: "והקמתי את בריתי אתך ברית עולם".
אברהם בן 99, שרה בת 89, שניהם עקרים. ואתם הולכים להיות אב ואם של אומה נצחית? זה לא הגיוני. זה לא מציאותי.
אבל הקב"ה אומר: "ברית עולם". ואנחנו כולנו עדות לנס הגדול והמתמשך בהיסטוריה. 4000 שנה אחרי, אנחנו כאן. האומה הנצחית.
אברהם יודע את כל זה. הוא מבין שחופה כזו לא יכולה להתקיים במעמד צד אחד. ובטח לא כשהאדם הוא זה שמחולל את הפלא. לכן אברהם ממתין. הוא לא ממהר לחתוך את הבשר. הוא מחכה שהקב"ה יזמין אותו להיכנס לברית. והנס מתרחש. הקב"ה מצווה, ואברהם נכנס לברית נצחית.
*
בימינו, כשאנו עוברים ברית מילה, אנחנו לא רק חותכים בשר. אנחנו נכנסים לאותה ברית שאברהם נכנס אליה. הברית הנצחית שלא תהיה לה הפסק.
זה לא בכוחנו. זה בכוח הקב"ה שמצווה אותנו. הוא זה שמזמין אותנו להיכנס לברית. והכוח שלו הוא מה שמחולל את הנס.
כמו סנדלר שמתחתן עם בת המלך. לא בגלל שהוא ראוי. בגלל שהמלך בחר בו.
