בפרשתנו מוזכר החמור מספר פעמים, ולא במקרה. למעשה, התורה כולה מחבבת חמורים באופן מיוחד: אברהם השכים בבוקר ללכת לעקדה "ויחבוש את חמורו", משה רבינו לקח את אשתו ובניו למצרים "על החמור", ואפילו המשיח עתיד להגיע כ'עני ורוכב על חמור'. השאלה המתבקשת היא – מדוע דווקא חמור? במיוחד כשהחמור אינו בהמה מכובדת, ולכן מלכים רוכבים על סוס.
עד כדי כך שכאשר שבעים הזקנים תרגמו את התורה לתלמי המלך, הם שינו וכתבו שמשה לקח את משפחתו על "נושא בני אדם", משום שהתביישו לספר שמשה לקח אותם על חמור ולא על סוס אביר או גמל דרכים. אם כן, מתעצמת התמיהה על סוד החביבות היהודית אל החמור.
הבעל שם טוב מציע הסבר מהפכני: "כי תראה חמור" – כאשר תביט אל החומר שלך, שהוא הגוף, תראה שהוא "שונאך" – הוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלוקות ורוחניות. ועוד תראה שהוא "רובץ תחת משאו" – שהגוף מתעצל בקיום התורה והמצוות. ואולי יעלה בלבבך ש"חדלת מעזוב לו" – להתחיל בסיגופים כדי לשבור את החומריות.
אך הבעש"ט ממשיך ומלמד: "לא בזו הדרך ישכון אור התורה, אלא 'עזוב תעזוב עמו' – לזכך את הגוף ולא לשברו בסיגופים". המצווה של "חמור שונאך" נוגעת באחת ההתמודדויות הקיומיות של החיים: מה עושים עם החמור-חומר? ובקיצור, מה עושים עם תאוות הגוף החומריות, שמושכות אותנו חזק לתוך העולם הזה?
הגישה הבסיסית שמקובלת כשיטת המוסר היא לשבור את הגוף – לצום ולהתענות ימים על ימים, עד שהגוף יאבד את החשק להתאוות למשהו. במקרים אחרים, לחיות חיי סגפנות ולהתנזר מחיי אישות, וכך הגוף ישכח מה היא הנאה. אך כאן באה התורה ואומרת: "לא". אם נעשה את זה, אנחנו משאירים את הגוף מחוץ למשחק. אנחנו בעצם אומרים שהגוף הוא טמא, קליפה, ואינו יכול לקחת חלק במאמץ ההתקרבות אל ה'.
הדרך הנכונה היא הפוכה: "עזוב תעזוב עמו" – לשתף את הגוף בכל מעשה מצווה. במקום לשבור אותו, לדאוג שהוא יהנה מהיהדות, וכך הוא עצמו ימשוך אותנו לבית הכנסת. יש לכך ביטויים רבים בחיי היהודי: בעוד שישנן דתות שדוגלות בפרישות מאוכל טוב ומחיי אישות, המצווה הראשונה והחשובה ביותר ביהדות היא דווקא פריה ורביה.
יתרה מזו, כל חג יהודי משולב באוכל טוב. כך הגוף שותף לאווירת החג והוא עצמו מחכה שיגיע היום טוב. הוא מצפה לחג מתן תורה כי אז יש עוגת גבינה מצוינת… עד כדי כך שהיה חסיד של הרבי הרש"ב שנהג להישאר ער בליל יום כיפור, אך הרש"ב שלל את ההנהגה הזאת ואמר לו ש"ביום הכיפורים צריך להיות גם תענוג הגוף" – שגם הגוף צריך להיות שותף לתחושה של יום כיפור, ולכן צריך לישון בלילה כדי שהגוף יוכל להיות מרוכז בתפילות היום.
רבי חיים ויטאל מוסיף נקודה עמוקה: "זהו שאמר הכתוב 'אם רעב שונאך האכילהו לחם'… רצה לומר מחמת נצוץ טוב שבו, הוא מתאווה ורעב לעשות טובה, ולכן האכילהו לחם – לחמה של תורה ומצוות ותזכהו". היינו שהגוף עצמו מבקש להתעלות ולהזדכך, ומצווה עלינו לסייע לו על ידי שיתופו בחוויה הרוחנית בחיינו.
הבעל שם טוב הדגים זאת באופן מופלא כשאמר שהוא היה יכול לעלות עם הגוף שלו לגן עדן, כמו אליהו הנביא, אך הוא מעדיף להיקבר איתו בעפר האדמה. זאת משום שהבעש"ט הרגיש את המעלה של העפר הגשמי, שהייתה גבוהה בעיניו מאוויר גן עדן.
לסיום, מסופר שלפני המלחמה, הרבי פגש את הצדיק רבי אהרן מבעלז בעיר ברלין. הסדר של הרב מבעלז היה שנתן שלום לכולם עם מגבת על היד, אך כשהרבי הגיע, הוא הסיר את המגבת ונתן לרבי שלום בידו ואף החזיק את היד במשך זמן. הרבי מבעלז התבטא ש"מרגישים יד חמה". החיים של יהודי אינם לברוח מהגוף, אלא להאיר אותו בחום יהודי.
