"כי יהיה בך אביון מאחד אחיך" – כך פותחת התורה את פרשת הצדקה. ומיד צריך לשאול: למה "בך"? היה צריך לומר "בעירך" או "במקומך" או "בארצך". מה פירוש "בך אביון"? וכי העני נמצא בתוכי?
האור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר, אחד מגדולי האחרונים, מגלה כאן סוד עצום שמשנה את כל התפיסה שלנו על צדקה. הוא מבאר בדרך חדה ומבהילה: "אומרו 'בך', אולי שנתכוון לרמוז מאמרם כי טעם שבוחר ה' לייסר לאדם בעולם הזה בייסורי העוני הוא כדי שיזכה חברו המפרנסו, וזה רמז במאמר 'בך אביון' – פירוש בסיבתך בא לו העוני הגדול".
רגע, רגע. מה נאמר כאן? האור החיים טוען שהעני נהיה עני בגללי? שהקב"ה גרם לו להיות עני כדי שאני אזכה לתת לו צדקה? זה נשמע לא הגיוני ואפילו לא מוסרי! אבל ככל שמעמיקים ברעיון, מתגלה כאן יסוד מהפכני שמשנה את כל המבט שלנו על כסף, על עושר, על בעלות.
הרעיון הוא כזה: הקב"ה הוא המפרנס את כל באי עולם. "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". הוא זה שדואג לכל יצור, מהפיל הענק ועד הנמלה הקטנה. והוא כמובן דואג גם לכל בני האדם – עשירים ועניים כאחד. אבל הקב"ה בחר לתת את הכסף בצורה לא שווה. לחלק הוא נתן הרבה, לחלק הוא נתן מעט.
ולמה? כדי לזכות את העשירים במצוות צדקה! הקב"ה יכול היה לתת לכל אחד בדיוק מה שהוא צריך. אבל אז לא הייתה מצוות צדקה, לא הייתה הזדמנות לתת, לעזור, להיטיב. לכן הקב"ה נותן לך יותר ממה שאתה צריך, והחלק העודף – הוא לא שלך! הוא ניתן לך כפיקדון, כאמנה, כדי שתעביר אותו הלאה למי שזקוק לו.
במילים אחרות: כסף המעשר אינו שלך. הוא חונה אצלך זמנית כפיקדון, עד שתעביר אותו אל היעד האמיתי. אתה לא הבעלים של הכסף, אתה הבנקאי. אתה הצינור שדרכו הקב"ה מעביר את השפע למי שזקוק לו.
זו הסיבה שהמילה "צדקה" בעברית באה מהשורש "צדק". בכל השפות בעולם, נתינה לעניים נקראת בשמות שקשורים לחסד, לרחמים, לנדיבות – charity, philanthropy, almosen. רק בעברית זה נקרא "צדקה" – עשיית צדק. כי כשאתה נותן צדקה, אתה לא עושה חסד, אתה עושה צדק. אתה מחזיר לעני את מה ששייך לו מלכתחילה.
המגיד מדובנא, הגאון רבי יעקב קרנץ, משל משל נפלא להמחיש את הרעיון: אדם אחד הזמין עשרה אורחים לסעודה והכין עשר מנות – אחת לכל אורח. כשהגישו את האוכל, אחד האורחים מיהר וחטף לעצמו שתי מנות. אורח אחר נשאר בלי מנה והתלונן אצל בעל הבית. אמר לו בעל הבית: "המנה שלך נמצאת כאן, על השולחן. אני הכנתי לכולם. פשוט מישהו לקח את החלק שלך. לך ובקש ממנו שיחזיר לך."
הנמשל ברור: הקב"ה הכין פרנסה לכל אחד. אבל הוא חילק את זה בצורה לא שווה – לאחד נתן שתי מנות, לשני נתן חצי מנה. החצי השני של המנה נמצא אצל הראשון, והוא צריך להחזיר אותו לבעליו האמיתיים.
הרבי מליובאוויטש, שציטט את דברי האור החיים פעמים רבות, הוסיף וחידד: זו הסיבה שצדקה היא המפתח לעשירות. כי הקב"ה מחפש כל הזמן בנקאים נאמנים להעביר דרכם כסף לעניים. אם אתה בנקאי טוב, שמעביר את הכספים ליעדם בנאמנות – תקבל עוד כספים לנהל. אם אתה בנקאי רע, שמעכב את הכספים ולא מעביר אותם – למה שיתנו לך עוד?
"ואל ירע לבבך בתתך לו," אומרת התורה, "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'". לא רק שלא תפסיד את הממון שנתת, אלא אדרבה – הנתינה היא ההשקעה הטובה ביותר. כי ככל שאתה מוכיח שאתה צינור טוב יותר, כך יעבירו דרכך יותר שפע.
הגמרא במסכת כתובות מספרת סיפור מטלטל: רבי יוחנן ראה את בתו של נקדימון בן גוריון – העשיר האדיר של ירושלים לפני החורבן – מלקטת שעורים מגללי בהמות של ערביים. רבי יוחנן הזדעזע: "היכן הלך כל העושר של בית אביך? הרי אני זוכר שאביך חתם בכתובתך על מיליון דינרי זהב!".
ענתה לו בפתגם ירושלמי: "מלח ממון – חסר". כלומר, מה שמשמר את הממון זה דווקא לחסר ממנו, לתת צדקה. אביה אמנם נתן צדקה, הרבה צדקה, אבל לא מספיק ביחס לעושר העצום שלו. הוא לא הבין שהעושר ניתן לו כפיקדון, כאמנה, ולכן איבד הכל.
הרעיון הזה מסביר כמה דברים תמוהים בהלכה:
ראשית, ההלכה אומרת ש"כופים על הצדקה". בית דין יכול לכפות אדם עשיר לתת צדקה. אבל איך אפשר לכפות על מצווה? מצווה צריכה להיעשות מרצון! התשובה היא שזה מדין "כופין על מידת סדום" – כשצד אחד נהנה וצד שני לא מפסיד, כופים אותו. וכאן העני נהנה מהכסף שמגיע לו, והעשיר לא מפסיד כי זה לא היה שלו מלכתחילה.
שנית, המשנה בפרקי אבות אומרת: "ארבע מידות באדם… האומר שלי שלי ושלך שלי – רשע". וכולם תמהים: זה פשוט גנב! מה הוא עושה ב"ארבע מידות באדם"? הרבי מבאר: מדובר באדם שנותן צדקה, אבל בלבו הוא מרגיש שהעני לקח ממנו. הוא חושב "שלך שלי" – מה שנתתי לך היה צריך להיות שלי. זה רשע, כי הוא לא מבין שמה שנתן לעני היה שייך לעני מלכתחילה.
שלישית, כשהקב"ה ציווה על מחצית השקל, משה תמה ולא הבין. הראה לו הקב"ה "מטבע של אש" ואמר "כזה יתנו". מה הקושי של משה? הוא לא ידע איך נראה מטבע? ולמה דווקא מטבע של אש?
התשובה נפלאה: משה ידע מה זה מטבע וידע כמה הוא שווה. לכן הוא לא הבין איך אפשר לבקש מאנשים לוותר עליו. הראה לו הקב"ה מטבע של אש – ואש היא הדבר היחיד בעולם שלא נחסר כשלוקחים ממנו. כשמדליקים נר מנר, יש שני נרות ולא חצאים. כך כסף הצדקה – הוא לא נחסר, הוא מתרבה.
ובאמת, כשמבינים את היסוד הזה, כל היחס לכסף משתנה. אתה לא הבעלים, אתה המנהל. אתה לא הריבון, אתה השליח. וכשאתה מבין שהכסף לא שלך, פתאום הרבה יותר קל לתת. כי אתה לא נותן משלך – אתה פשוט מעביר את הפיקדון ליעדו.
יעזור הקב"ה שנזכה להפנים את האמת הזו, להבין שאנחנו רק שליחים של ההשגחה העליונה, ובזכות זה נזכה להיות צינורות טובים לשפע האלוקי ולראות ברכה בכל מעשה ידינו.
