יש שאלה שמטרידה כל אחד ואחת מאיתנו. השאלה הזו עולה כל פעם שנותנים צדקה. כל פעם שמתבקשים לתרום. כל פעם שרואים עני ברחוב. השאלה היא: האם צדקה היא הוצאה או הכנסה?
זה נראה כמו שאלה פשוטה. כשאני נותן כסף, הכסף יוצא מהכיס שלי. זו הוצאה. איך זה יכול להיות הכנסה?
*
בואו נדבר על מלח. המלח כשלעצמו הוא מר וקשה. הוא לא נעים לאכילה. אם תנסו לאכול כף מלח, זה יהיה חוויה מחרידה. אבל כשמערבים את המלח בתוך המאכל, משהו קורה. המלח מתהפך. הוא הופך להיות מתנה משמים. הוא משביח את המזון. הוא משמר אותו לאורך זמן. והוא מתבל את האוכל ומהפך אותו למשהו אחר לגמרי. המלח נותן לאוכל טעם ועומק. בלי המלח, המאכל חסר משהו. עם המלח, המאכל הופך לארוחה מושלמת.
כך בדיוק צדקה. הנתינה כשלעצמה היא מרה. היא ממעיטה את הנכסים. אתה רואה את הכסף יוצא מהכיס. זה כואב. אבל כשמערבים את הנתינה בתוך כלל ההכנסות, היא מתהפכת. היא הופכת למשהו אחר לגמרי. היא משמרת את הממון. היא מתבלת אותו. היא פותחת שערי שמים.
חז"ל אמרו: "מלח ממון – חסר". הרוצה לתבל את ממונו – ימלח אותו. הרוצה לשמור על הכסף שלו – יתן צדקה.
*
הגמרא במסכת כתובות מספרת סיפור מזעזע. רבן יוחנן בן זכאי רוכב על החמור ותלמידיו מהלכים אחריו. הם רואים נערה מלקטת שעורים מבין גללי בהמות של ערביים.
הנערה מבקשת ממנו: "רבי, פרנסני".
רבן יוחנן שואל: "בתי, מי את?". היא עונה: "בת נקדימון בן גוריון אני".
זה מזעזע. נקדימון בן גוריון היה אחד האנשים העשירים ביותר בירושלים. ובתו מלקטת שעורים מהאשפה?
רבן יוחנן שואל: "בתי, ממון של בית אביך היכן הלך?". והיא עונה: "רבי, ולא כך היו מושלים משל בירושלים: מלח ממון – חסר?".
היא אומרת משהו מדהים. אבא שלי לא מלח את הממון. הוא לא נתן צדקה. הוא לא שמר על הכסף בדרך שצריך לשמור. ובגלל זה, הכסף הלך לאיבוד. לא רק שהוא הלך – הוא נעלם לחלוטין. עד כדי כך שהבת צריכה ללקט שעורים מהאשפה.
רבן יוחנן זוכר: "כשחתמתי על כתובתה, היו שם אלף אלפים דינרי זהב". אלף אלפים. מיליון דינרי זהב. ועכשיו היא מלקטת שעורים. והוא בוכה ואומר: "אשריכם ישראל. בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם. ובזמן שאין עושין רצונו, מוסרן ביד אומה שפלה".
*
אבל איך זה עובד? איך הצדקה משמרת ממון? איך ההוצאה הופכת להכנסה?
התשובה היא עמוקה. כשנותנים צדקה, הופכים את הקב"ה לשותף בעסק. מחזירים לו את מה שקיבלנו ממנו. בעומק יותר: צדקה היא להעביר לנצרכים את מה שניתן עבורם מראש.
הקב"ה מפרנס את כל בריות העולם. מקרני ראמים עד ביצי חגבים. אבל הוא כבר לא זורק מן מהשמים. הדרך שבה הוא מעביר כסף לעניים היא באמצעות העשירים. הוא נותן יותר לכל אחד ואחת, כדי שיעבירו בשמו מעשר או חומש לנצרכים. אנחנו בנקאים של הקב"ה. הכסף שיש לנו הוא לא רק שלנו. חלק ממנו הופקד אצלנו עבור אחרים.
כשהקב"ה רואה שהעשיר מתפקד כבנקאי נאמן ומעביר הלאה את מה שקיבל – הקב"ה מגדיל את הכנסותיו. כדי שיוכל להעביר יותר. זה לא מתנה. זה עסק. הקב"ה משקיע במי שהוא יכול לסמוך עליו. במי שעובר את המבחן.
לאידך, אם מעכב העשיר את הכסף בידו – הוא מועל בשליחותו. והקב"ה ממעיט את החשק לראות בו שותף.
*
האור החיים דורש את הפסוק: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך". ומסביר: אם אדם רואה שנשאר לו כסף ושוקל להלוותו לבני עמו, עליו לדעת "את העני עמך". זה כסף ששייך לעני. הוא רק נמצא "עמך", חונה אצלך בהפקדה זמנית.
העשיר לא עושה טובה לאף אחד. הוא ממלא את חלקו. ואדרבה, הוא בונה אמון עם הקב"ה שיפקיד בידיו עוד ועוד כספים.
יש משל מפורסם. מנהל בנק מחזיק בכספי הלקוחות. הוא יכול לחשוב: הכסף הזה נמצא אצלי. זה בחשבון שלי. למה שאעביר אותו ללקוחות כשהם מבקשים? אבל ברור לכולם: זה לא הכסף שלו. זו הפקדה. והוא צריך להעביר אותה כשמבקשים.
מנהל בנק שמסרב להחזיר כסף ללקוחות – לא יישאר מנהל בנק לאורך זמן. אף אחד לא יפקיד אצלו כסף. וכך אנחנו. אנחנו מנהלי בנק של הקב"ה. והכסף שיש לנו הוא חלקו הפקדה.
עכשיו מובן למה בת נקדימון הגיעה למצב כל כך נורא. אביה לא הבין את העיקרון. הוא חשב שהכסף שלו. הוא לא מלח את הממון. הוא לא נתן צדקה. והקב"ה אמר: אם אתה לא מעביר את מה שצריך להעביר, אין לי צורך להפקיד אצלך יותר. והממון הלך לאיבוד. לא רק חלק ממנו – הכל. עד שהבת מלקטת שעורים מהאשפה.
*
הצדקה היא לא הוצאה. היא הכנסה. היא השקעה ארוכת טווח. היא תבלין שמשביח ושומר על הממון. כמו מלח שמשמר את המזון, כך הצדקה משמרת את הממון. בלי המלח, המזון מתקלקל. בלי הצדקה, הממון הולך לאיבוד.
זה לא קסם. זו מערכת יחסים עם הקב"ה. כשאנחנו משתפים פעולה, הוא משקיע בנו. כשאנחנו מעכבים, הוא מפסיק.
"מלח ממון – חסר". הרוצה לשמור על הכסף – ימלח אותו בצדקה.
