הנתינה היא לא ויתור, היא שחרור. היא לא הפסד, היא רווח. כי ברגע שאתה נותן, אתה מוכיח לעצמך שאתה חזק יותר מהכסף, גדול יותר מהחומר, נעלה יותר מהדאגות הקטנות. אתה הופך להיות אדון לממון שלך ולא עבד שלו.

כשאנחנו נותנים בלי חשבונות, בלי חקירות, בלי תנאים – אנחנו פותחים את השערים שגם לנו יינתן בלי חשבונות. כשאנחנו מרחמים על אחרים, אנחנו מעוררים רחמים עלינו.

למה צדיקים סובלים בעולם הזה בעוד רשעים מצליחים? למה אנשים טובים, ישרים, נותני צדקה, שומרי מצוות – חווים קשיים, מחלות, אובדן, בעוד שאחרים שלא מקפידים על כלום חיים בשלווה ובעושר?

כסף המעשר אינו שלך. הוא חונה אצלך זמנית כפיקדון, עד שתעביר אותו אל היעד האמיתי. אתה לא הבעלים של הכסף, אתה הבנקאי. אתה הצינור שדרכו הקב"ה מעביר את השפע למי שזקוק לו.

מעשר נותנים לא רק כשרואים ניסים, לא רק כשההשגחה גלויה. מעשר נותנים גם – ובעיקר – על ההכנסה הרגילה, על המשכורת החודשית, על הרווחים העסקיים הטבעיים.

אנשים שהתחילו לתת מעשר ראו ברכה מעבר לכל דמיון. לא תמיד בכסף ישיר – לפעמים בבריאות, בנחת מהילדים, בשלום בית, בהצלחה בעבודה.

בואו נפסיק לחפש את היהלומים הרוחניים רחוק. הם כאן, ממש מתחתינו. החלטה קטנה אחת, שינוי מעשי אחד, צעד ראשון – זה היהלום האמיתי.

לא לחלום על מהפכות בלתי אפשריות, אבל גם לא להיכנע לגורל. לזכור שתמיד, תמיד יש לנו את הצעד הבא.

צעד אחד. החלטה קטנה וריאלית. קבלה על עצמנו שאנחנו יכולים לעמוד בה. כי הקב"ה יודע שאנחנו לא מלאכים. הוא יודע שאנחנו בני אדם עם הרגלים, עם חולשות, עם נטיות. והוא לא מבקש שנשנה את הכל. רק שנזוז.

לעולם לא מאוחר להשתנות. לעולם לא מאוחר לשוב בתשובה. לעולם לא מאוחר להגיע לידיעת התורה ולקרבת ה'. רבי אליעזר הוכיח את זה, והטור מזכיר לנו את זה בכל שנה מחדש.