זה מסיפורי החסידים הישנים והמתוקים: לפני מאתיים שנה היה באוקראינה יהודי פשוט בשם חצקל. הוא עמל לפרנס את בני ביתו ושרד את החיים. הבנות הגיעו לפרקן ואשתו נדנדה לו שצריכים להציע נדוניה מכובדת כדי למצוא להן שידוך טוב.
לאשתו המעשית היה רעיון: "יש לך דוד יחיד בשם משה, הוא עשיר כקורח ואינו יודע מה לעשות עם הכסף שלו. תיסע אליו ותעורר את רחמיו". חצקל נבוך מההצעה. הוא היה איש עדין שלא נטל אגורה מאיש. שלושים שנה הוא לא פגש את הדוד ומה פתאום ינחת עליו עם בקשות רחמים?
הצדקנית הכינה תרמיל עם אוכל לכמה שבועות, ואחרי יומיים הוא חוזר הביתה: "עלו לי שלושה ספקות. ראשית, אינני יודע אם הדוד משה חי? שנית, אם הוא חי – אינני יודע אם הוא עדיין עשיר? שלישית, גם אם הוא חי ועשיר, אינני יודע אם ירצה לעזור לי? עלה במוחי רעיון אחר: אתפלל מעומק הלב לקב"ה, הוא בוודאי חי, ובוודאי עשיר גדול, ובוודאי אוהב אותי וירצה לעזור לי".
חצקל קיבל על עצמו תוספת בלימוד התורה והתחזקות בקיום המצוות והחל להתפלל בכוונה לנס. אחרי חודש נכנס איוואן השכן וקרא לחצקל הצידה. איוואן היה אדם בודד שהתגורר לבדו וחצקל ורעייתו היו היחידים שדאגו לו. "חצקל, אני מוכרח לנסוע לכמה חודשים ואינני יודע אם אחזור. בחצר הבית מוטמן הרכוש שאספתי ואני מבקש לבדוק מדי פעם שהכסף נמצא. אם לא אחזור תוך חצי שנה – הכסף נתון לך".
חצקל עשה כמצוותו, חפר באדמה וגילה אוצר עצום של מטבעות זהב. הימים והחודשים חלפו ואיוואן לא חזר. חצקל נסע אל רבו, הצדיק רבי ישראל מרוז'ין. רק עבר את מפתן הדלת והצדיק הכריז: "הקדוש ברוך הוא חי, והקדוש ברוך הוא עשיר, והקדוש ברוך הוא נתן לך מידו המלאה".
הסיפור הזה מסביר את התמיהה הגדולה ביותר על קיומנו: מדוע בחר ה' דווקא במקום הכי קשה בעולם? המרגלים צדקו בכל החששות הביטחוניים שהציגו. משה רבינו בספר דברים מזכיר את החששות שלהם ואף מחזק אותן. אבל משה מוסיף כמה מילים שהופכות את הקערה על פיה: "וידעת היום כי ה' אלקיך הוא העבר לפניך… הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' לך" [דברים שם].
משה אומר: אתם לא נלחמים בשם עצמכם. לא אתם בחרתם בארץ ישראל ולא הגעתם לכאן מרצונכם. אתם כאן בשליחותו של מלך מלכי המלכים ולכן אתם נאבקים בכוחות שלו ולא שלכם.
אכן אי אפשר לשרוד בכוחות עצמנו במזרח התיכון. יש גבול כמה יכול אדם לחיות בתוך שכנים שמתעבים אותו וממררים את חייו. אבל עלינו להתחבר למי ששלח אותנו לכאן. להרים את העיניים לשמים ולבקש עזרה ממי ש'הוא חי, ועשיר, ורוצה לעזור'.
וכי יש דרך אחרת להבין את הקיום שלנו כאן? וכי היה צפוי שאנחנו העם היחיד מכל החיים אז, שישרוד 3300 שנה? וכי היה צפוי שנחזור לכאן אחרי כמעט אלפיים שנות גלות והיטמעות בין הגויים ונשוב ונראה בבניין העם והארץ? וכי אפשר להבין את החיים כאן בשבעים השנים האחרונות מול העוצמה האדירה שהייתה לערבים וברית המועצות החונכת שלהם?
שום דבר מקיומנו אינו הגיוני והוא מתרחש רק בגלל המשלח שעומד מאחורינו.
הסיבה לכתחילה שנשלחנו למקום הזה דווקא היא שהסכנות כאן אינן רק ביטחוניות, אלא מתחילות מגורם החיים הבסיסי ביותר: מים. אנו היחידים בכל המרחב ללא מקורות מים: לאמריקה ואירופה יש גשם כל השנה, במצרים עולה הנילוס ומשקה בצורה קבועה. לבנון היא ארץ גבוהה ומקבלת מים מההרים. לסוריה יש את נהר החידקל. ערב הסעודית היא ארץ מדברית ולא חקלאית. ישראל היא המדינה היחידה באזור שהיא גם ארץ חקלאית שזקוקה לגשם וגם אין לה מקורות מים עצמאיים.
אלא ה' בחר את הנקודה הזו מראש, משום שבה מוכרחים להרים עיניים למעלה ולזכור מי הוא הנותן לך כוח. החיסרון עצמו נועד לחבר אותנו אליו באופן קבוע.
למה הדבר דומה? למלך מדינה שהיו לו שני מקורבים, שר החוץ ושר הביטחון. שלושתם היו חברי ילדות, למדו באותו בית ספר ועשו מסלול זהה בצבא ובפוליטיקה. פעם נעדר המלך מהמדינה ושני השרים מעלו באמונו וגנבו מקופת הארמון. המלך היה כאוב מהבגידה של חבריו-אחיו והיה מוכרח להעניש אותם חמורות.
תחילה קרא לשר הביטחון: "החלטתי לגרש אותך מהמדינה לצמיתות, אך כיון שאני אוהב אותך, אעניק לך חמישים מיליון דולר מהם תוכל לחיות עד סוף חייך". אחר כך קרא לשר החוץ ואמר: "עונשך יהיה כזה, המדינה תפסיק לשלם לך משכורת וכל ראש חודש תצטרך לבוא אלי ולבקש תמיכה לשרוד את החודש".
כאשר יצאו שני השרים, פרץ ויכוח את מי אוהב המלך יותר? שר הביטחון אמר שאותו אוהב יותר והראיה שסידר אותו עם חמישים מיליון דולר לכל חייו. אמר שר החוץ: "טיפש, אותך הוא לא רוצה לראות יותר ולכן נתן לך את האפשרות להסתדר. ממני הוא לא מסוגל להיפרד ולכן מכריח אותי לבקר אצלו כל חודש מחדש…"
כך בחר ה' במקום שבו נדרש ביקור חודשי, התחברות יומיומית, זכירה מתמדת שהכל בא ממנו. הקושי הוא למעשה הברכה הגדולה ביותר.
