הנה דבר מופלא: מה בעצם עשו בני ישראל שהביא עליהם עונש כה חמור? האם ביצעו עגל זהב? האם מרדו כמו המרגלים? לא כלום מזה. הם בסך הכול דיברו. קיטרו קצת, התלוננו על האוכל, הרגישו משועממים ופלטו כמה מילים: "וידבר העם באלוקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל" [במדבר כא].
מה הבעיה בלחם? רש"י מבאר: "לפי שהמן נבלע באיברים ואינו יוצא כפסולת קראוהו 'קלוקל', אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא?!" הם מתלוננים על לחם הנס שאינו יוצא כפסולת. הם חוששים איזה צרות יסבלו בעתיד מכך שהלחם תופח להם בתוך המעיים? חשקה נפשם בלחם טבעי ומוכר שיודעים כיצד הוא נכנס ויוצא.
מי לא היה תוהה מהם נזכרים להתלונן על המן? הרי אוכלים אותו 39 שנים? האור החיים עונה שזה קרה מעייפות הדרך והחולשה בעקבותיה. הם חזרו בבהלה 7 תחנות ברצף והרגישו חולשה ולכן האשימו את המן שהוא קל ומתעכל מהר ולא מספק אנרגיה כמו לחם מוצק שמתעכל לאט. כדברי האור החיים: "'ונפשנו קצה' — לצד הסיבוב של ארץ אדום וקצרה נפשם בדרך, חשבו כי זה נסבב לצד היות מזונם מהמן, כי מטבע הולכי דרכים לאכול דבר שהוא קשה להתעכל, כי באמצעות ההליכה ממהר להתעכל וצריכין למזון פעם אחרת ולזה אוכלים לחם [קשה] ומתחזקים והולכים, מה שאין כן באכילת המן שהוא דבר רוחני ותכף מתעכל וזה יסובב שיהיה להם טורח הדרך כי הבטן ריקה".
נו, אז מה כל כך נורא? הם בסך הכול ישבו משועממים באוהל וקיטרו, לא עשו "עגל זהב" ולא מרדו כמו המרגלים. הרי "הכל דיבורים"!
שולח להם הקב"ה את הנחש – שהחריב את העולם עם דיבורים. גם הנחש בסך הכול דיבר. הוא סיפר לחווה קצת לשון הרע על הקב"ה שאסר להם את פרי העץ משום שהוא חושש מתחרות, שמא תהיו כאלוקים יודעי טוב ורע. הנחש היה גם קצת כפוי טובה והעז להמריד נגד ציווי ה', בסך הכול יום אחד אחרי שהוא נברא. ואולם הדיבורים הללו הביאו לעולם את המוות ואת החורבן. כמו שנאמר "ויאמר ה' אלוקים אל הנחש כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה" [בראשית ג].
וכמה שהדברים מובנים היום: לפני כמה שנים עמדנו באחת המגפות הגדולות ביותר בעולם המודרני — וכל זה למה? בגלל הפה. בגלל כמה סינים שלא שמו מסכה ולא שמרו על הרוק שיוצא מהפה. כל העולם צריך ללכת עם מסכות, כי כולנו הבנו שהפה הורג! שאם כולנו נמשיך ללכת עם פה חשוף, העולם ייפגע חמורות ח"ו.
וזה היה המסר שה' שלח: צריך לשים מסכה על הפה, מוכרחים להניח מסננת בפני הקיטורים והתלונות והחשדות הקטנים נגד הקב"ה שהוא ח"ו לא דואג לנו מספיק, כי התלונות הורגות. הקוטריות והבכיינות מוציאות את החשק מהחיים ומערערות את עצם האמון שלנו בקב"ה. כך אומר משפט חד: "זה לא האומללות שגורמת לאנשים להתלונן, אלו התלונות שהופכות אנשים לאומללים".
רש"י מבאר את הקשר העמוק יותר: "'וינשכו את העם' — יבוא נחש שלקה על הוצאת דיבה וייפרע ממוציאי דיבה, יבוא נחש שכל המינים נטעמים לו בטעם אחד (עפר) וייפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים". מידה כנגד מידה: הנחש הראשון הוציא דיבה על הקב"ה ולכן הוא יבוא לייפרע ממוציאי דיבה. הנחש אוכל רק עפר, טעם אחד, ולכן הוא יבוא לייפרע מכפויי טובה שהמן משתנה להם לכל הטעמים ועדיין הם מתלוננים.
תובנה חיונית מקופלת כאן: התלונות והקיטורים לא נעלמים בדרך אוטומטית. שום נס שנזכה לו — גדול ככל שיהיה — לא יפטור אותנו מהספקות והאומללות שמעורר היצר. לא היה דור בהיסטוריה שראה את מה שהם ראו ועדיין אחרי 40 שנה במדבר! ואפילו שמדובר בדור החדש שנולד בתוך הנס! עדיין הטילו ספקות.
אלא זו חייבת להיות עבודה פנימית קבועה לראות את הטוב! אדם מוכרח לבחור בכל רגע להתמקד ביפה שבחייו ולהודות לקב"ה. כדברי הרמב"ם (סוף הלכות לולב): "השמחה… עבודה גדולה היא". החיים השמחים הם תהליך עבודה פנימי שנמשך כל החיים והוא לבחור ולהתמקד בטוב.
והמסר מתחדד: הפה שלנו הוא כלי עוצמה אדיר. הוא יכול לבנות עולמות ויכול להרוס אותם. כמו שהנחש הקדמוני החריב עולם שלם במילים ספורות, כך גם אנו יכולים להחריב את העולם שלנו במילים של תלונה וקיטור. ואותו פה יכול גם לברך ולהודות ולהחיות.
הקב"ה הראה להם את הנחש למעלה כדי שיבינו: תבחרו איך אתם רוצים להשתמש בכוח הדיבור. אתם יכולים להיות כמו הנחש שהחריב בדיבורים, או להיות כמו משה שמקרב לבבות בדיבורים טובים.
המסר ברור: לפני שאתה פותח את הפה לקטר ולהתלונן — זכור את הנחש. זכור שדיבורים יכולים להמית ויכולים להחיות. תבחר חיים.
יעזור הקב"ה שנזכה לשמור על הפה ולהשתמש בו רק לדברים טובים, לברכה ולהודיה.
