מלמעלה הכל נראה אחרת – הפרשנות החסידית לסבל

בואו נתאר את מצב הרוח של העם אחרי הכשת הנחשים: הם עברו אסון המוני. אלפי נחשים הזדחלו אל תוך המיטות וכילו בהם. רבבות מתו בייסורים והשאר נאנקו מכאב ("וימת עם רב מישראל" [במדבר כא]). ומה מרגישים אנשים שקוברים אלפים? זרוקים, רחוקים ונידחים. מושפלים, מיואשים וחסרי תקווה. זה לא שהם לא ידעו להתפלל, הם חשבו שאין טעם להתפלל, שאף אחד לא שומע אותם.

ואז הקב"ה הופך את המבט: הוא אומר 'תרימו את הנחש' ותביטו עליו כפי שהוא נראה מלמעלה ולא מלמטה. בעוד שכאן הוא נדמה כיצור ארסי ומסוכן, סמל הסטרא אחרא, מלמעלה יודעים שהוא שליח של הקב"ה! הנחש הוא לא פעיל עצמאי, הוא שליח ה' לקרוא לפעולה ולפתוח תקופה חדשה.

הקב"ה ממסגר את הסבל ונותן לו משמעות. הסבל הוא המקום בו עלולים לאבד את האמונה ח"ו. שכן הסבל מתפרש כמו חלל גדול שאין בו אלוקים או שחלילה לקב"ה לא אפכת. דווקא מי שמאמין בטובו של הקב"ה, נחרד מהסבל ומוצא לו רק הסבר אחד: שהקב"ה לא נמצא או שה' נטש אותו. וכאן בא הקב"ה והופך את המבט: תתרוממו מהמבט האוטומטי, הארצי, ותסגלו נקודת מבט גבוהה יותר לפיה אני שלחתי את הנחש, ועד כמה שהסבל הוא נורא, הוא גם הקריאה לפעולה שתיצור תקווה.

האדמו"ר הזקן מביא לכך דוגמה ממאמר חז"ל "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו": במבט חיצוני, השטן ולהבדיל פנינה הם אויבים, הם יצורים שבאו מבחוץ להפריע, ולכן התחושה האוטומטית היא ייאוש וחידלון. ואולם במבט מלמעלה מבינים שהם חלק מהמשחק, הם עצמם מתכוונים לשם שמים ונועדו לעורר את האדם לגבור עליהם. אף שהשטן הוא אויב, בסתר לבו הוא מבקש שלא נקשיב לו.

ועכשיו נראה דבר נפלא: אם בעבר היה נשמע הרעיון תיאורטי, היום התקפות שלו מוכחת. מהי הדרך המדעית לרפא הכשת נחש? הנחש עצמו! הארס הוא גם הרפואה. מזריקים לתוך הגוף "נסיוב" שהוכן מארס נחש דומה והוא מעניק לגוף את היכולת להיאבק בארס. הכנת הנסיוב נעשית כך: מזריקים לתוך בעלי חיים כמו חמורים וסוסים כמות קטנה של ארס נחש, החמור מפתח נוגדנים כנגד הארס הזה, את הנוגדנים הללו מעבירים לתוך "פלזמה" (נוזל הדם שאינו נקרש) ואחר כך מחדירים אותה לתוך אדם שננשך מנחש. וזה בדיוק מה שאומר הקב"ה למשה: תרים את הנחש למעלה ונראה שהנחש הוא לא רק העונש, הוא הרפואה. הוא ההזדמנות והקריאה לפעולה לעשות דברים אחרת.

בליקוטי תורה פרשתנו כותב האדמו"ר הזקן רעיון מדהים: "כשבא לאדם איזה ייסורים ר"ל, יחשוב כי לא למראה עיניו ישפוט, שרע הוא, אלא באמת שורשו הוא טוב כי ממנו יתברך לא תצא הרעות… וזהו עניין נחש הנחושת שהיה צריך להשימו על הנס, להגבהת הנחש למעלה ומסתכלים כלפי מעלה, כלומר שלא יחשוב שהנחש נפרד ואם כן הוא רע ממש ונשאר רע, אלא יחשוב את הנחש בהגבהתו למעלה — בשורשו שאינו נפרד מאתו יתברך – וחיותו משם הוא על דרך משל הזונה עם בן המלך [שנשלחת לפתות את בן המלך כדי לנסות אותו, אבל בסתר לבה היא עצמה מקווה שלא תצליח במשימתה כדי לשמח את המלך]".

זהו רעיון מהפכני: הסבל אינו בא מבחוץ, הוא חלק מהתכנית. כמו שבמשל, הזונה שנשלחת לפתות את בן המלך, עושה זאת רק בכדי לבחון אותו, ובסתר לבה היא מקווה שהוא יעמוד בניסיון. כך גם הנחש — הוא בא לבחון אותנו, להעיר אותנו, לגרום לנו לגדול. הוא לא אויב אמיתי אלא מאמן קשוח שדוחף אותנו להיות טובים יותר.

למה הדבר דומה? נתן שרנסקי היה פעיל יהודי ברוסיה ואסיר ציון מפורסם. בשנת 1976 הוא נעצר ונשפט ל-13 שנים במחנה עבודה מרוחק באשמת "בגידה, ריגול למען ארצות הברית ותעמולה אנטי סובייטית". החוקרים ניסו להתיש אותו. הרעיבו אותו, הוא שהה כשנה וחצי בצינוק ושנים ארוכות בבידוד, במטרה להוציא ממנו הודאה וגילוי הפעולות שהם תכננו.

יום אחד הוא קיבל מברק מאשתו שאבא שלו נפטר, למברק צורף ספר תהלים קטן ושחור והיא כתבה: "עד עכשיו הספר היה איתי, אני מרגישה שעכשיו הוא צריך להיות איתך". האותיות היו קטנות והוא התקשה לקרוא אותן, מה גם שהעברית שלו הייתה דלה, ובוודאי אינה מספיקה כדי להבין את השירה הגבוהה של דוד המלך.

שרנסקי החל לשבת שעות מדי יום ולהעתיק את אותיות התהלים לדפים גדולים. שורה אחרי שורה, פסוק אחרי פסוק. את הרוב הוא לא הבין, אבל אז הגיע לפרק כג ונעצר. המילים הלמו בו כמו פטיש. הוא קרא את המלים "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי". ופתאום הוא הבין שהוא לא לבד, הוא לא אומלל, הם לא שולטים בו, הוא שליח במלחמה שהיא הרבה יותר גדולה ממנו. יש לו תפקיד: הוא חייל של האלוקים במאבק לבער את הרשע. ומאותו רגע הם לא היו קיימים. חבורת הנחשים נעלמה מהתודעה שלו, כי היה לו שולח שהאמין בו והייתה לו מטרה שהחזיקה אותו.

זהו בדיוק מה שקורה כשמרימים את הנחש למעלה: הסבל הופך להיות שליחות. במקום להיות קורבן של הנסיבות, אתה הופך להיות שותף עם הקב"ה במלאכה גדולה יותר. הנחש שבא להרוס אותך, הופך להיות המאמן שמחזק אותך.

בכך אפשר לבאר מדוע דווקא הנחש נבחר להיות הסמל: משום שהנחש הוא היצור שהביא לעולם את המוות, ואם דווקא הוא יכול להפוך לסמל החיים — זה מעיד על כך שאין שום דבר שלא ניתן לתקן, שלא ניתן להפוך לטובה.

יעזור הקב"ה שנזכה תמיד לראות מלמעלה ולהבין שגם בקושי הקשה ביותר — ה' עמנו.