"ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה: וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך… ושכח את אשר עשית לו" — כך אמרה רבקה ליעקב כשניסתה להציל אותו מזעמו של עשו. מה מעניין במיוחד בעצה הזו? שהיא מבוססת על הבנה עמוקה של טבע הכעס: הוא זמני ועובר.
הרבי מבאר באריכות: "החשש דנקמה נמשך זמן לא ארוך, וכמובן מסיפור יעקב ועשו, דאף ד'וישטום עשו את יעקב' ורצה להרוג את יעקב (מפני דבר שנעשה לו בעצמו), מכל מקום אמרה רבקה ליעקב 'ברח לך אל לבן… וישבת עמו ימים אחדים (וברש"י: מועטים) עד אשר תשוב חמת אחיך'".
זהו חוק יסודי בטבע האנושי: הכעס איננו נצחי. הוא רגש חולף שמתכלה עם הזמן, בתנאי שלא מזינים אותו ולא מדליקים אותו שוב ושוב. כמו אש גדולה שבוערת בעוצמה, אבל אם לא זורקים לתוכה עוד חומרי בעירה – היא דועכת מאליה.
*
כעס הוא אירוע זמני ומתכלה, הוא כמו אש גדולה שבוערת לגובה ומבהילה את הסובבים, אבל דועכת מאליה כל עוד לא זורקים חומרי בעירה. הפתרון הפשוט לכעס הוא להסיח דעת ולא לדבר. לספור עד אלף ולהתרחק מהדבר המרגיז. עסקנו בעבר בכוח הדיבור להלהיב את הרגשות, ככתוב "ונפשו יצאה בדברו". לכן התגובה הנכונה לכעס היא לנשוך את השפתיים ולא להפעיל את הפה.
רבקה הבינה עיקרון פסיכולוגי בסיסי: זמן הוא הרופא הטוב ביותר לכעס. לא פתרונות מורכבים, לא טיפולים עמוקים, לא הסברים פילוסופיים – אלא פשוט זמן ומרחק. "ימים אחדים" – מילים פשוטות שמכילות בתוכן תבונה עמוקה.
כך נראה גם מהסיפור המדהים הבא, שמובא בספר חסידים:
"מעשה בבן שכבד את אביו ביותר. אמר לו האב אתה מכבדני בחיי תכבדני במותי. אני מצווך שתלין כעסך לילה אחד ועצור רוחך שלא תדבר. לאחר פטירת אביו הלך למדינת הים והניח אשתו מעוברת והוא לא ידע. ועכב בדרך ימים ושנים וכשחזר בעיר בא בלילה ועלה לחדר שאשתו היתה שם שוכבת ושמע קולו של בחור שהיה מנשק אותה. שלף חרבו ורצה להרוג שניהם, וזכר מצות אביו והשיבה לתערה. שמע שאמרה לאותו בחור שאצלה, כבר יש שנים רבות שהלך אביך מעמי, אילו היה יודע שנולד לו בן, כבר הגיע להשיאך אישה. כששמע זה הדבר אמר פתחי לי אחותי רעיתי, ברוך ה' שעצר כעסי וברוך אבי שציוני לעצור כעסי לילה אחת שלא הרגתי אותך ואת בני".
איזה סיפור מזעזע! אדם חוזר הביתה אחרי שנים ומוצא במיטתו אישה עם גבר צעיר, ובלית ברירה הוא מסיק שאשתו בגדה בו. הוא שולף חרב ומתכונן לרצוח את שניהם. אבל הוא זוכר את ציווי אביו: "תלין כעסך לילה אחד ועצור רוחך שלא תדבר". הוא מתאפק רק לילה אחד – ומגלה שהגבר הצעיר הוא בנו שנולד אחרי שיצא לדרך!
מספרים על האדמו"ר הצמח צדק, שהיה מחזיק בביתו מעיל שנקרא 'מעיל הכעס'. אותו מעיל היה מונח בארון בקומה העליונה, וכל פעם שהיה מרגיש כעס עולה בו, היה עוצר את עצמו עד שיביאו לו את מעיל הכעס מהארון. בינתיים היה חולף זמן והוא היה נרגע…
זהו בדיוק העיקרון: לא המעיל עצמו היה חשוב, אלא הזמן שעבר עד שהביאו אותו. אותם כמה דקות היו מספיקות כדי שהכעס יתחיל לדעוך. הצמח צדק יצר מכשיר פשוט ומבריק לניהול כעסים: עיכוב מכוון שמאפשר לזמן לעשות את שלו.
התשובה הפשוטה ביותר לניהול כעסים, כתובה במפורש בתורה עצמה. לא בספרי עזרה עצמית או בטכניקות פסיכולוגיות מתקדמות, אלא בעצה פשוטה ישירות מרבקה אמנו: זמן ומרחק.
יש להוסיף את המובא לעיל מספר חסידים, שלא לדבר לילה אחד. ולדברנו, אין זה רק צעד נכון למנוע את הנזקים של התפרצות הכעס, אלא גם תרופה לכעס עצמו, שמשככו ומרגיעו.
הרבי כותב באגרות קודש: "אודות מידת הכעס והגאוה, דרך התיקון הוא צעד אחר צעד, וההתחלה היא, שלא להביע הכעס או הגאוה בדיבור, שעי"ז מתמעטת ההתפשטות במדה וכנראה במוחש".
אזנים לתורה מעיר: "טוב לכועס להמתין עד שתעבור כעסו ואז ידבר את דבריו".
לעתים צריך לכעוס, אבל הכעס חייב להיות זמן של שביתת נשק. כשאנו כועסים — אנו חייבים לפרוש הצידה ולעצור את החיים. לא להגיב, לא להתמודד ולא לפתור בעיות. כשאנחנו כועסים, אנחנו לא יכולים לחשוב צלול. המוח שלנו נמצא במצב של "לחימה או בריחה" והוא לא יכול לקבל החלטות נכונות. כל מה שנגיד או נעשה בזמן הזה עלול להיות טעות שנצטרך לתקן אחר כך.
הלקח הפשוט והמעשי מפרשת מטות: הכעס הוא זמני. אם רק נתן לו לעבור – הוא יעבור. אם רק נמתין "ימים אחדים" – החמה תשוב. אם רק נתאמץ "לילה אחד" שלא לדבר – נמנע מקטסטרופות.
לא צריך להיות גדול בישראל כמו משה רבנו או צדיק כמו הצמח צדק כדי ליישם את העיקרון הזה. כל אחד מאתנו יכול לזכור: כשמרגישים כעס עולה – לספור עד עשר, לצאת מהחדר, לחכות עד מחר. לתת לזמן לעשות את שלו.
