בשבת "בראשית" לפני כמה שנים, אירעה תאונת דרכים לבני הגדול. המתפללים בבית כנסת חב"ד בראשון לציון התוועדו באריכות והילדים התרוצצו בחצר. כמה מהם רצו בפזיזות לכביש ובני הגדול נפגע מרכב חולף. הוא שבר את הרגל ונאלץ לעבור ניתוח להכנסת ברגים (מאז החלים לחלוטין ב"ה). הניתוח נקבע למוצאי שבת ואני נידונתי לשבת על ידו שעות ארוכות בחדר מיון בשבת אחרי הצהריים בהמתנה לניתוח.
הריח החריף מסביב העלה מחשבות מעיקות: האם אני אשם? האם זה מסר משמים שחטאנו במשהו וצועדים בדרך לא נכונה? קול אחד אמר שהאירוע מלמד שמשהו לא בסדר ועלינו לקבל חיזוק רוחני. בעוד שקול אחר אמר כי אין לנפח אירוע נקודתי. תאונות קורות, ילד שובב, נהג מופרע וכו'…
זאת שאלה בסיסית בנוגע לאירועים פוגעים (שלא נדע ח"ו): מהי הכתובה הנכונה לכעס? האם הפוגע הוא האשם או שהוא מבצע שליחות עליונה? אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, הכעס הוא תגובה אינסטינקטיבית נוכח אדם רע ורשע שהחליט להזיק ללא גבולות ומעצורים. אולם אם האפשרות האחרונה היא הנכונה והאיש הפוגע הוא רק שליח מלמעלה, הכעס הוא עיוות מחשבתי, משום שאיננו מפרשים נכון את מה שקורה כאן.
*
יש בכך מחלוקת בין האור החיים הקדוש לספר החינוך ורבנו הזקן. האור החיים סובר כי האדם קיבל בחירה חופשית לחלוטין, ובכלל זה, לפגוע באנשים על לא עוול בכפם ולכן כשמתרחשת פגיעה, היא יכולה לבוא מלמטה ולא מלמעלה.
כמה ראיות לשיטה זו: באותו ערב נורא בשכם, כאשר עשרה אחים החזיקו ביוסף והתכוונו להרוג אותו, קם ראובן הבכור והציע ללכת בדרך אחרת: במקום להרוג את יוסף בידיים, ישליכו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים. אבל מה ההבדל אם הורגים בידיים או משליכים לבור נחשים ועקרבים? ראובן טען שבעלי החיים יהיו בית דין שיברר אם יוסף חייב מיתה: אנו לא יודעים אם יוסף חייב מיתה על מעשיו (לטענתם שהיה בבחינת 'רודף' אחריהם כשהלשין לאביהם). אך אנו בעלי בחירה חופשית שיכולים להרוג אדם שלא מגיע לו למות. לכן מוטב לזרוק לבור עם נחשים ועקרבים — שאין להם בחירה חופשית להרוג חף מפשע ונראה אם יהרגו אותו.
האור החיים כותב: "ויצילהו מידם — פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה, משא"כ חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא נתחייב מיתה לשמים. וזהו אומרו ויצילהו מידם פירוש מיד הבחירה שלהם [שיכולה לחסל אדם חף מפשע]".
ראיה נוספת: הגמרא (חגיגה ד,ב) מספרת סיפור ששמע רב ביבי בר אביי ממלאך המוות: פעם מלאך המוות שלח שליח לקחת מהעולם אישה בשם "מרים מגדלת השיער". אותו שליח טעה בכתובת ולקח אישה אחרת בשם "מרים מגדלת הילדים". מלאך המוות גילה את הטעות ושאל את השליח, איך הצליח להרוג אישה שלא הגיע לה למות? השליח אמר כי היא הוציאה משהו מהתנור והניחה את המלקחיים הרותחים על הרגל שלה ונכוותה קשות וכיוון שהורע מזלה, היה יכול לפגוע בה. הנה כי כן, מוכח כי אפשר לפגוע באדם על לא עוול בכפו.
מנגד, ספר החינוך כותב כי אין לאדם בחירה חופשית לפגוע בזולת על לא עוול בכפו. אם פגע במישהו אחר, מוכרח שהייתה החלטה מלמעלה והוא רק בחר בבחירתו החופשית להיות השליח הרע שיבצע את המשימה (ויקבל את העונש המגיע לו על שבחר להיות תליין). שכן הקב"ה הוא "החותך חיים לכל חי" ולא יתכן שאדם יקבל את יכולת ההחלטה האם אחר יחיה 50 או 120 שנה.
ספר החינוך כותב: "שידע האדם… כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו כי הוא אינו סבת רעתו… כמו שאמר דוד עליו השלום: הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'".
ספר החינוך מביא לכך ראיה עצומה מתגובתו המופלאה של דוד המלך: ברגעי השפל של חייו, כאשר הוא נאלץ לברוח מירושלים חפוי ראש מחמת המרד שהנהיג נגדו בנו, אבשלום, יצא לקראתו שמעי בן גרא וקילל אותו. המלווים המועטים של דוד רצו להכות אותו, אך דוד עצר אותם ואמר שלא הוא הכתובת. ברור שכל האירוע הזה הוא רק חלק ממסע התיקון העובר עליו בעקבות חטא בת שבע.
רבנו הזקן ממשיך ומבאר בכך מאמר תמוה של חז"ל:
"אמרו רז"ל 'כל הכועס – כאילו עובד עבודה זרה!' והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה כי אילו היה מאמין שמאת ה' הייתה זאת לו — לא היה בכעס כלל. ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע מעשהו — אעפ"כ על הניזק כבר נגזר מהשמים והרבה שלוחים למקום".
אם כן, לפי העמדה הזו, הכעס הוא פספוס של הנקודה. הוא איבוד הראייה הפנימית של הדברים, לפיה אותו אדם רע הוא בכלל שליח טוב של ההשגחה העליונה לעוררנו ולחזקנו. וכאשר בעקבות המכה נקבל החלטה טובה ונשפר הנהגה לא תקינה – האירוע יהפוך להיות נקודת זינוק בחיינו. ממש כפי שקרה אצל יוסף ואחיו, שאתם חשבתם לרעה והאלוקים חשבה לטובה.
*
אולם כיצד ישיב רבנו הזקן על הראיות לשיטת האור החיים? הרבי נשאל זאת במכתב משנת תשי"ד והשיב כך: בוודאי אי אפשר לפגוע בלא הסכמה מלמעלה, אלא שאדם בעל בחירה יכול לפגוע באדם אחר, אפילו אם יש בו רק חטא קטן. הדבר דומה לאדם שנכנס למקום סכנה, שהוא מרע את מזלו ומספיק לו חטא קטן כדי להיפגע שם. וזאת הייתה טענת ראובן, שהוא נפל בידינו כבעלי בחירה ואנו יכולים להורגו אפילו על חטא קטן, שבאמת לולי נפל בידינו — לא היה מתחייב מיתה עליו.
הרבי מבאר: "במה שהעיר ממה שכתב האור החיים אשר בעל בחירה יכול להרוג גם מי שלא נתחייב מיתה בידי שמים… יש לומר שהוא על דרך העומד במקום סכנה אשר אעפ"כ תלוי רק בפס"ד מלמעלה [אלא שיכול להיענש על חטא קטן]. ו[כך] הסכנה גדולה יותר מבעל בחירה מאשר בעלי חיים שעליהם נאמר ומוראכם וגו' ולכן מספיק גם זכות קטן [להינצל מהם]".
*
הכעס הוא עיוות מחשבתי. הוא טעות מיסודו, משום שהאירוע אינו כה נורא כפי שנראה במבט ראשון. הוא אינו כל כך שלילי כפי שנראה בשטחיות. הכעס הוא תגובה של הישרדות והגנה, כאמור לעיל, אבל התפיסה העמוקה על האירוע המכאיב מלמדת שמדובר בבהלה מוגזמת שצריך לעצרה.
החיים הם אירוע מנוהל ומאורגן לפרטי פרטים. שום דבר לא מתרחש לולי הוסכם על כך מלמעלה — ומלמעלה בוודאי רוצים את טובתנו. נכון שהפוגע עצמו מתכוון לרעה והוא ישלם על רוע בחירתו, אבל כיון שהוא קיבל את רשות הקב"ה, לכן בכל מה שנוגע אלינו — הדברים מנוהלים.
הדבר דומה לאדם שהולך ללונה פארק: הוא עולה ויורד ועף ומתהפך ואין בו פחד. כי יודע שהמתקנים תוכננו במיוחד על ידי המהנדסים הטובים ביותר כדי לגרום לו הנאה לטובתו.
השליטה בכעס חשובה שבעתיים בימי בין המצרים הללו, שנגזרו עלינו בעוון שנאת חינם. נחליף את השנאה באהבה ונזכה לאהבתו המושלמת של אבינו בגאולה האמתית בקרוב ממש.
