בחג השבועות לפנות בוקר, היה נוהג הרבי לצאת אל הקהל ולומר בפניו מאמר חסידות. היה זה, לפי תיאור המשתתפים, מעמד נורא הוד, כמין שחזור של מעמד הר סיני, כאשר משה ידבר והאלוקים יעננו בקול.
המאמר 'בשעה שהקדימו' משנת תשי"ג, הוא אחד מאותם מאמרי 'מתן תורה' – והוא עוסק במהות ההכנה לקבלת התורה. מהי "הקדמת נעשה לנשמע", ומדוע זו הדרך היחידה לזכות לקבלת התורה.
תוכן המאמר:
- ההכנה למתן תורה מתפרסת על פני שלושה חודשים, שהם שלושה שלבים ביציאה ממצרים.
- ניסן – יציאת מצרים, הבריחה מהרע וההתעלמות ממנו. אייר – ספירת העומר, עבודה עם הרגשות. סיון – מתן תורה, ביטול במציאות.
- למרות שמתן תורה בא בעקבות השלב השלישי, ביטול במציאות – הרי שכבר בשלב היציאה ממצרים יש את אלמנט ה'ביטול'. בדומה לכך יש לנו בתפילה בכל יום. השלב העליון בתפילה הוא תפילת העמידה, שאז יהודי עומד "בביטול" לפני השם. בדומה למתן תורה. ההקדמה לזה הם פסוקי דזמרה וקריאת שמע עם ברכותיה – שהם התבוננות ועבודת הלב. התחלת התפילה היא בהודאה, אני 'מודה' ומכניע את עצמי.
- התורה אוסרת לעלות למזבח במדרגות, ומצוה על הקמת 'כבש' משופע. משמעות הדברים: כשמטפסים במדרגות, כל מדרגה היא 'תחנה', שיש להגיע אליה, וממנה להמשיך ולטפס. ואילו ב'כבש' אין תחנות – הכל המשך אחד וישר. מדרגות – אור ה'ממלא'. כבש – אור ה'סובב'.
- הטיפוס על ה'מזבח' – לשורש הנשמה – יכול היה להיות באמצעות מדרגות: 'תחנה' בכל שלב בתפילה. אבל התורה מצוה "ולא תעלה במעלות על מזבחי" – לא לטפס שלב אחר שלב. והטעם: "אשר לא תיגלה ערוותך עליו" – כיון שהאדם איננו בעל מדרגה אמתית, ואם ינסה 'להיות שייך' לדרגה מסוימת, "תיגלה ערוותו" ובושתו, שאיננו שייך באמת לאף דרגה. ומשום כך העצה היא לעלות על 'כבש': להתמסר בביטול לרצון השם.
- כל האמור רמוז במשנה שאומרים קודם התפילה: "עלה בכבש" – ההתמסרות לרצון השם. אמנם זהו 'כבש' מלשון כיבוש ולחץ, האדם כובש את רצונותיו ועושה את רצון השם, הוא מתחבר עם ה'כבש', ומכאן הוא 'עולה' ומגלה בנפשו עוד ועוד את ה'סובב' – את רצון השם שלמעלה מסדרי העולם.
- ההכנה למתן תורה היא הקדמת 'נעשה' – ביטול של 'כבישה' ואתכפייא, ל'נשמע' – הבנה והפנמה נפשית. הדברים מתאימים עם תורת הבעל שם טוב, אודות ה'כפייה' שהיתה בהר סיני. שקבלת התורה היא בצורה כזו, שגם כאשר "לא מתחשק" יהודי זוכר שהוא 'כפוי' ועומד. כלומר ההתמסרות הראשונית של ה'אתכפייא' והויתור על הרצון והחשקים האישיים היא היסוד העיקרי של מתן תורה.
