הארץ לא הייתה רק מתנה שהקב"ה העניק לנו. היא הייתה חלום שאנשים נמשכו אליו, משהו שבני אדם רצו ושאפו אליו. הארץ בחרה בנו, אבל גם אנחנו בחרנו בה תחילה.

כבר בימי נח הייתה ארץ ישראל ידועה ומפורסמת. היא הייתה המקום שבו הטבע מתנהג אחרת, המקום שבו הקב"ה שומר בצורה מיוחדת. כשכל העולם נשטף, נקודה אחת נשארה יבשה. כשכל העצים נשברו, בנקודה אחת הם המשיכו לעמוד.

לא רק שאנחנו חיים כאן, אלא שהחיים שלנו מנכיחים את המלך. התורה חיה, השפה חיה, הלוח השנה חי, השיטה המשפטית והכלכלית חיות. ארץ ישראל היא הרבה יותר מהמקום בו יהודים מרגישים ביטחון וחופש דת. היא החיבור בין שמים וארץ, המרחב הפיזי שמארח בצורה גלויה את מה שמעבר לפיזי.

הקב"ה לא נתן לנו מקום שבו אפשר להסתדר לבד. הוא בחר לנו מקום שבו מוכרחים לבקר אצלו כל שנה מחדש, לבקש, להתפלל, להרים עיניים למעלה. כי הוא לא מסוגל להיפרד מאיתנו.

לא מספיק שנהיה כאן פיזית. צריך שנהיה כאן רוחנית. שהארץ תהיה באמת ארץ הקודש, לא רק בשם אלא במעשה. כשיש ציצית על החייל, הארץ מגנה עליו. כשיש קשר עמוק לקב"ה, הארץ שומרת על תושביה.

זמן נתינת המצוות ודרך מסירתן

המצוות הן הציונים שמסמנים את הדרך חזרה. הן שומרות על הזהות היהודית בגלות ומכינות את העם לגאולה העתידית, כשיחזרו לארץ ויקיימו את כל המצוות במקומן הטבעי – בארץ הקודש.

נתינה לזולת, ובמיוחד לחלשים בחברה, היא לא רק מצווה חברתית אלא מפתח לברכה אלוקית. כשהאדם דואג לגר, ליתום ולאלמנה, כשהוא משאיר פאה בשדהו ונותן מעשרותיו, הוא פותח צינור של ברכה מן השמים. הברכה באה "היום הזה" – מיידית וודאית.