בפרשת ויחי אנו מסיימים את ספר בראשית, הספר המספר את סיפורם של האבות ותחילת עם ישראל. בעת הזו ראוי לעצור ולהתבונן באחד המסרים המרכזיים של הספר – סיפור הבטחת הארץ לאברהם וההתמודדות של האבות להתיישב בה, לגדל בה את משפחתם, ולשוב אליה גם כשנאלצו לעזוב. סיפור זה רלוונטי במיוחד לימינו, כשאנו עדיין מתמודדים עם שאלות על זכותנו בארץ.
"אבל אנחנו גירשנו את הערבים?" – שאל אותי ילד לאחרונה – "הם חיו לפנינו ברוב שטחי הארץ ואנחנו עלינו ארצה רק במאה השנים האחרונות ונישלנו אותם מאדמתם. אז כמו שאנחנו גירשנו אותם בכוח, מותר להם לגרש אותנו בכוח?"
התמימות של הילד מעלה שאלה עמוקה: איך חיים בנוח עם התחושה שסילקנו אנשים שגרו כאן מאות שנים? רבים מאיתנו גדלו בישובים שהיו פעם כפרים ערביים. בכפר חב"ד למשל, שהיה פעם הכפר "ספריא", עדיין ניתן היה למצוא בשנות הילדות שרידים של הבתים הנטושים.
אדם הגון לא יכול להסתפק בטיעון ההיסטורי הפשוט, שחיינו כאן לפניהם לפני 2000 שנה. שהרי גם האינדיאנים חיו באמריקה לפני האמריקאים, ולפי הטיעון הזה, אמריקה שייכת לאינדיאנים. דרך העולם שאומות נודדות ממקום למקום.
גם התשובה המקובלת, שקהילת העמים החליטה להעניק לנו את המדינה בהחלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר, אינה מספקת. ראשית, אין לעמים זכות לחלק אדמות שלא שייכות להם. שנית, אם זכותנו נשענת על החלטת החלוקה, מה מתיר לנו לשבת בשטחים שהאו"ם אינו מכיר בהם?
התשובה העמוקה נמצאת בספר בראשית, והיא שונה לחלוטין: אנחנו לא נישלנו אף אחד מהאדמה, אלא חזרנו לארץ הבחירה שניתנה לנו על ידי בורא העולם. במובן רוחני, הארץ הזו התרוממה והפכה להיות "ארץ הקודש" בעצם מהותה, כזו שלא יכולה להיות שייכת לאף אחד שאינו מייצג את הקודש.
שתי עובדות היסטוריות מדהימות מוכיחות זאת: ראשית, ארץ ישראל לא שכחה אותנו. הארץ נמצאת בנקודת מפגש אסטרטגית של שלוש יבשות, וכל אימפריה חשובה לטשה אליה עיניים. אבל ראו פלא: הארץ לא נתנה אהבתה לשום אומה מלבד ישראל. התקופות היחידות שהמקום פרח, היו כשאנחנו היינו בה.
שנית, אנחנו לא שכחנו אותה. אין תקדים בתולדות העמים לעם שעזב את ארצו לאלפיים שנה ושב אליה. עמים שהלכו לגלות, נטמעו והתבוללו. אנו לא הפסקנו להתפלל לירושלים ולהזכיר לעצמנו שמקומנו כאן.
זוהי תשובה שאינה נשענת על כוח או על החלטות בינלאומיות, אלא על קשר רוחני עמוק בין עם לארצו. קשר שהוכיח את עצמו לאורך אלפי שנים, ושממשיך להתקיים גם היום. אך חשוב לזכור: קיבלנו את אדמת "ארץ הקודש" בתנאי שנהיה "עם הקודש" ונייצג את ערכי התורה והמוסר. זוהי לא רק זכות, אלא גם אחריות גדולה.
