כשהגלים מתחזקים, החוזקות מתגלות. התמודדות עם קושי מחייבת אותנו לגייס את האמונות העמוקות שלנו, להציף אל התודעה את תפיסות הבסיס המקיימות אותנו. והשאלה המרכזית שעולה בימים אלו היא: מדוע בכלל נקבעה הארץ שלנו כאן? מה הייחודיות של המקום הזה?
אם נשאל כל יהודי מי הראשון שעלה ארצה, נקבל תשובה מוסכמת: אברהם ושרה יצאו מחרן לארץ כנען בפרשת לך לך, בעקבות הציווי האלוקי. כך אכן מתחילה הפרשה הבאה: ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען.
אולם כאן עולה תמיהה עצומה. הפסוקים האחרונים בפרשת נח מספרים סיפור אחר לחלוטין: ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבאו עד חרן וישבו שם.
מסתבר שהרבה לפני שה' ציווה את אברהם ללכת מחרן לארץ, תרח לקח את משפחתו ביוזמתו מאור כשדים בכיוון ארץ כנען. הם רק נעצרו בחרן בדרך ולא השלימו את תכניתם, ואברהם השלים את התוכנית לאחר הדחיפה האלוקית. וכל אחד שואל: מה הביא את תרח ללכת לארץ, הרבה לפני הציווי וההבטחות? מה היה להם ללכת רחוק כל כך, לקצה השני של המזרח התיכון, כשעוד לא הייתה זו ארץ ההבטחה?
האבן עזרא פותר את הבעיה בפשטות: הנכון בעיני שפרשת לך לך שאמר ה' לאברם קודם לפסוק הזה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. הציווי של פרשת לך לך נאמר עוד קודם היציאה של תרח לחרן, כך שהייתה רק יציאה אחת ארוכה משום הציווי לאברהם. אלא שתרח נתקע עם בני משפחתו בחרן ולא השלים את התכנית, ואילו אברהם קיים את הציווי כראוי.
אבל השאלה על דברי האבן עזרא היא: למה נאמר "ויקח תרח", בעוד שאברהם היה זה שקיבל את הציווי לעלות ארצה ואף צווה "לך לך מבית אביך"?
הרמב"ן לומד את סדר הדברים כפשוטם: מדובר היה בשתי יציאות שונות. תרח יזם מדעתו את היציאה הראשונה מאור כשדים לארץ ישראל ורק נתקע בחרן בדרך. הרקע לבריחה ידוע והתורה רומזת עליו במילים "וימת הרן על פני תרח אביו". מה פתאום מת הרן כשהיה הבן הצעיר? הרן מת כתוצאה מהמאבק שניהל אברהם אבינו להפצת האמונה ונזרק לאש של נמרוד, והרן לא החליט אם הוא משל אברהם או משל נמרוד ונזרק לאש ומת. האירוע יצר מתח סביב משפחת תרח והם לא היו יכולים להמשיך שם והחליטו מדעתם לעלות ארצה כנען.
אבל עדיין לא ברור: למה החליטו ללכת דווקא לכנען? המפרשים מוציאים מכאן תובנה גדולה ביחס לארץ ישראל. הספורנו כותב: ללכת ארצה כנען, המוכנת אל גרם המעלות במושכלות, ולא הוזק אוירה בגשם המבול. היות שמשפחת תרח סבלה מבן רוחני כאברהם שניהל מלחמה נגד כל העולם וסיבך את משפחתו, היה ברור שהם בורחים למקום מזוכך שראוי לחוויות מיסטיות. רק מקום אחד כזה: ארץ ישראל.
רבנו בחיי מפנה את תשומת הלב לכך שהפסוק האחרון לפני "ויקח תרח" הוא עקרותה של שרה. הכתוב אומר: ותהי שרי עקרה אין לה ולד. יש נשים עקרות ששוהות זמן מרובה ואחר כך יש להם בנים, אבל הכתוב הוסיף שאין בטבעה להיות לה ולד לעולם. על כן הסכימו אברהם ושרי לצאת משם וללכת ארצה כנען, אולי בזכות הארץ הקדושה יבנו שם.
מכאן שההליכה הייתה במטרה לפתור את הכאב המשפחתי, מתוך תקווה שזכותה של הארץ תחולל נס לשרה. והארץ הזו הייתה כה מפורסמת בסגולותיה, שהיוזמה הראשונה להגיע אליה הייתה אנושית. כך שלפני שהייתה ארץ ההבטחה, היא הייתה ארץ החלומות.
מדהים: עובד אלילים כמו תרח ידע על סגולות ארץ ישראל עוד לפני הציווי האלוקי. משפחה שגדלה באור כשדים, במוקד התרבות העתיקה, נמשכה למקום מסוים בקצה המזרח התיכון. הם ידעו שמה שקורה שם שונה, שיש שם איכות אחרת של מציאות.
הזוהר מוסיף תובנה עמוקה: בשעה שיצאו מה כתוב בהם, ללכת ארצה כנען, כי רצונם היה ללכת שם. מכאן למדנו שכל מי שבא ליטהר עוזרים לו. הרי שהבא ומתעורר מעצמו מלמטה, מסייעים לו מלמעלה. שום דבר מלמעלה אינו מתעורר, מטרם שנתעורר תחילה מלמטה על מה שעליו ישרה הדבר שלמעלה.
מדהים: אפילו ארץ ישראל לא ניתנה לעם ישראל עד שתרח ואברהם יזמו את העלייה מדעתם. יהודי לא מקבל שום דבר מלמעלה עד שמבקש אותו מלמטה. זה עיקרון יסודי בעבודת ה': אתערותא דלתתא קודמת לאתערותא דלעילא.
כמובן, עדיין נזקק אברהם לציווי והבטחות כדי להשלים את התכנית, כיון שמשפחתו הסתדרה בחרן וויתרה על החלום להגיע ארצה. זה בהחלט צעד קשה לעזוב את ארצך, מולדתך ובית אביך, ולצאת לבד לארץ רחוקה ולא נודעת. הציווי וההבטחות גרמו לו להיפרד מהם ולצאת לדרך חדשה.
מה שמרתק בסיפור הזה הוא שהוא מלמד אותנו משהו עמוק על היחס בין האדם לארץ. הארץ לא הייתה רק מתנה שהקב"ה העניק לנו. היא הייתה חלום שאנשים נמשכו אליו, משהו שבני אדם רצו ושאפו אליו. הארץ בחרה בנו, אבל גם אנחנו בחרנו בה תחילה.
בימים שלנו, כשאנו שואלים את עצמנו למה אנחנו כאן, למה דווקא במקום הזה, ראוי להיזכר בתחילת הדרך. היוזמה הראשונה לעלות ארצה לא הייתה ציווי מלמעלה אלא רצון מלמטה. אנשים ידעו שיש מקום מיוחד בעולם, מקום שבו השמיים נפגשים עם הארץ, מקום שבו אפשר לחיות חיים אחרים.
תרח ומשפחתו לא הצליחו להגיע. הם נתקעו בדרך, בחרן. אבל הם הניחו את היסוד. הם הראו שיש משיכה, שיש כיסופים, שיש חלום. ואברהם, שקיבל את הציווי והבטחות, המשיך את הדרך והשלים את מה שהם התחילו.
זו המשמעות האמיתית של העלייה הראשונה: הארץ קוראת אלינו, ואנחנו עונים לקריאה. יעזור הקב"ה שנזכה תמיד לשמוע את הקריאה הזו ולהמשיך בדרך שאבותינו התחילו.
