רוב פסוקי פרשת נח מוקדשים לתאר את כמויות המים האדירות שכיסו את הארץ כולה, מראשי ההרים עד תהומות הקרקע. והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים, אומרת התורה. התיאור ברור: לא נשאר מקום יבש על פני הארץ, הכול היה מכוסה במים רותחים שהשמידו את כל החי.
אולם פתאום באמצע הפרשה, ישנה מילה אחת שנראית בסתירה לכל פשטות הכתובים. התורה מספרת: ויגוע כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכל האדם, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו.
רגע, בחרבה? ביבשה? אבל איך נשארה יבשה תחת לחץ המים האדיר? הרי זה עכשיו סיפרה התורה בהרחבה איך המים כיסו את כל ההרים הגבוהים, ופתאום היא מדברת על מקום יבש שבו מתו הבריות?
הנביא יחזקאל מעורר לנזוף בארץ ישראל: בן אדם אמור לה, את ארץ לא מטהרה היא, לא גושמה ביום זעם. כלומר, איך את מתנהגת כארץ לא טהורה, והרי לא גושמת ביום זעם? רבי יוחנן בגמרא מסיק מכאן שבארץ ישראל לא ירד המבול. זהו כפל הפסוקים: תחילה נאמר שכל העולם כוסה במים והבריות נחנקו, אחר כך מוסיפה התורה שגם באותה נקודה יחידה שנותרה יבשה, בארץ ישראל, מתו הבריות מהחום שנוצר מהמים הרותחים ששטפו את המדינות מסביב.
הגמרא בזבחים מביאה את דברי רבי יוחנן: ארץ ישראל וכי לא טהורה את, כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם? וזהו שאמר הכתוב מכל אשר בחרבה מתו, לדידי דאמינא לא ירד מבול לארץ ישראל, משום הכי הוי יבשה, ומתו משום חום המים הרותחים מהארצות מסביב.
זהו חידוש עצום: בשעה שכל העולם היה טובע במים רותחים שהשמידו את כל היצור, הייתה נקודה אחת על פני הגלובוס שבה לא ירד המבול. מקום אחד שנשאר יבש, למרות שסביבו היו ההרים מכוסים במים. ונקודה זו הייתה ארץ ישראל.
ההבנה שהיה מקום בעולם בו לא ירד המבול מיישבת כמה שאלות גדולות. ראשית, כיצד הציל הקב"ה בעלי חיים ענקיים כמו הראם? הראם הוא סוג של אנטילופה שקרניה ענקיות ואינן יכולות להיכנס בתיבה. אפשר לתרץ בפשטות שנח הכניס גורים קטנים שצמחו וגדלו אחרי המבול. אבל לדברי רבי יוחנן שלא היה מבול בארץ ישראל, מיישבת הגמרא בפשטות שהראם הובל לארץ ישראל ושרד שם.
שאלה מעניינת נוספת: הפרשה מתארת איך נח שולח את היונה לבדוק אם קלו המים מעל הארץ, והיא שבה עם עלה זית בפיה. נח מבין שהעצים חזרו להצמיח עלים ומכאן שהמים ירדו והאדמה יבשה. כאן עולה תהייה בפשט הסיפור: איך זה יתכן? כיצד בתוך שבועות או חודשים ספורים הצמיחו העצים עלים חדשים?
הרי רש"י מפרט שלחץ המים האדיר נמשך חצי שנה, מיום יז חשון עד סוף חודש אייר, וברור שהעצים נשברו לחלוטין ואולי גם שורשיהם בתוך האדמה נהרסו לגמרי. כדי להצמיח מחדש שורשים וגזע וענפים שיוציאו עלים, נדרשים חודשים או אפילו שנים. כיצד יתכן שכאשר נח שלח את היונה בסוף חודש אב, כמה חודשים אחרי תחילת ירידת המים, כבר היה גזע חדש שהוציא ענפים ועלים?
העניין ברור לדברי רבי יוחנן שלא ירד מבול בארץ ישראל. המדרש בשיר השירים רבה מפרש: ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה, ומהיכן הביאה אותו? רבי לוי אמר מעצי ארץ ישראל הביאתו, זהו שנאמר שארץ ישראל לא לקתה במי המבול.
כלומר, ארץ ישראל לא לקתה במבול בעוצמה אדירה כמו שאר העולם ולכן גזע העצים נשאר. אולם עדיין ארץ ישראל קיבלה מים משטף המים מההרים מסביב, ולכן גם בה נשרו העלים ולא נותרו על העצים בזמן המבול. לאחר שהיונה מצאה עלה זית טרי, למד נח שהמים בארץ ירדו מתחת גובה העלים, ומכאן שגם בשאר העולם, כולל הרי אררט בהם נחה התיבה, החלו המים לרדת.
והתורה מדגישה שהיונה הביאה עלה זית ולא עלה אחר. שכן עץ הזית מצטיין בחוסן שלו. עץ הזית נחשב לאחד העצים העמידים בטבע. בגליל ובירושלים יש עצי זית המוערכים למעלה מאלפיים שנה, מזמן בית המקדש השני. הם שרדו רעידות אדמה, מגיפות ואסונות טבע. יש טוענים כי עץ זית הוא העמיד בטבע ויכול לחיות לעולם, כל עוד מקבל השקיה.
סוד הנצחיות של עץ הזית נובע מכך שהשורשים שלו חזקים מאוד ומחלחלים לסלעים ולעומק האדמה. בנוסף, הוא גדל כמו שיח, הגזע שלו גדל לרוחב ולא לגובה, ולכן אפשר למצוא עצי זית עתיקים שגזעם רחב כל כך עד שנדרשים כמה אנשים כדי להקיף את הגזע שלהם. לכן מדגישה התורה כי העלה היה עלה זית, שכן היונה מצאה עץ זית עבה וחסון שגזעו שרד את המבול והיה צריך רק להצמיח עלים מחדש, וממנו תלשה היונה עלה.
מכאן שכבר בימי נח הייתה ארץ ישראל ידועה ומפורסמת. היא הייתה המקום שבו הטבע מתנהג אחרת, המקום שבו הקב"ה שומר בצורה מיוחדת. כשכל העולם נשטף, נקודה אחת נשארה יבשה. כשכל העצים נשברו, בנקודה אחת הם המשיכו לעמוד.
והנה נתבונן, הארץ הזו התפרסמה לא בגלל שהיא קלטה את המבול בצורה מיוחדת או שנצלה לגמרי מלהיפגע. להיפך, גם שם מתו הבריות מהחום האיום. אבל היא התפרסמה בכך שלא ירד בה גשם. בכך שהמציאות שם הייתה שונה, נפרדת, מיוחדת.
זה מלמד אותנו משהו עמוק על אופי ארץ ישראל. היא לא מקום שבו החיים יותר קלים או שבו הטבע מגונן עלינו בצורה אוטומטית. אלא מקום שבו המציאות מתנהלת אחרת, מקום שבו יד ה' גלויה יותר, מקום שבו אפשר לראות שהעולם לא מתנהל מעצמו.
כשתרח ומשפחתו בחרו ללכת דווקא לארץ כנען, הספורנו אמר שידעו שהארץ המוכנת אל גרם המעלות במושכלות, ולא הוזק אוירה בגשם המבול. הם ידעו את הסיפור של המבול, והם ידעו שהייתה נקודה אחת שבה לא ירד. והם רצו להיות שם.
פרשת נח היא פרשת הלידה של ארץ ישראל, והיא מלמדת אותנו שהארץ הזו נולדה מתוך הבחירה האלוקית להותיר נקודה אחת בעולם שלא תיטבע. נקודה שבה המציאות תישאר אחרת, שונה, נפרדת מכל העולם. יעזור הקב"ה שנזכה לראות את הייחודיות הזו ולהעריך את המקום המיוחד בו אנו חיים.
