השבוע, כשעמדתי בתור הארוך בבנק, שמעתי שיחה מרתקת בין שני יהודים. האחד התלונן בפני חברו: "ניסיתי, באמת ניסיתי. כל ראש חודש אלול אני מחליט שהשנה תהיה אחרת. אבל אחרי שבועיים אני כבר חוזר להיות אותו אדם". חברו הנהן בהבנה: "גם אני, תאמין לי. כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי".
והנה, דווקא השיחה הזו מזכירה משל נפלא שמאיר את כל עבודת החודש הקדוש שנכנסנו אליו:
המודעות בעיר הכריזו על תחרות ספורטיבית יוצאת דופן. האתלט שיצליח לטפס במדרגות הבניין הענק ולהגיע ראשון לקומה המאה – יוכרז כמנצח הגדול ויזכה בפרס האגדי. טובי המטפסים בממלכה שעטו פנימה, נחושים להוכיח את כוחם ויכולתם.
אבל משהו מוזר החל להתרחש. בהדרגה החלו להציץ פנים מאוכזבות וחיוורות מחלונות הבניין. הראשון נשבר כבר בקומה העשירית, מתנשף וסחוט. השני, חזק ממנו, הצליח להגיע לקומה העשרים לפני שקרס. היו כמה גיבורים שהתאמצו עד כלות הכוחות והגיעו לקומה השלושים. ואז היה אחד, אתלט מיוחד במינו, שסחט מעצמו כל טיפת כוח והגיע עד הקומה הארבעים.
מתנשף ושבור, הוציא ראשו מהחלון וקרא לכל העומדים למטה: "זו משימה בלתי אפשרית! המדרגות ענקיות, המרחקים בין הקומות עצומים. אין סיכוי שמישהו יגיע לקומה המאה!".
ואז, כשכולם כבר ויתרו, נראה לפתע ראש מציץ מהקומה החמישים. האיש הניף את ידיו באות ניצחון וקרא בהתרגשות: "עשיתי את זה! הגעתי!" כולם המומים הביטו בו – איך יתכן? הרי הוא בקומה החמישים ולא במאה?
"תקשיבו טוב," קרא האיש, "בקומה החמישים מחכה שלט עם הודעה: 'ברכות! הגעת ליעד. כאן מחכה לך מעלית שתעלה אותך ישר לקומה המאה!'".
המסר הזה, ידידיי היקרים, הוא כביר בעוצמתו ומדויק להפליא לימי אלול שאנחנו נמצאים בהם. השמים, אותה קומה מאה רוחנית, אינם נמצאים ברקיע השביעי. הם לא דורשים מאתנו להפוך למלאכים. היעד האמיתי נמצא בדיוק מעבר לאזור הנוחות שלך. ככל שטיפסת ממקומך הטבעי, מהקומה העשירית שלך לקומה החמש עשרה – הגשמת את תכלית הבריאה!
וזהו תיאום הציפיות הקריטי שאנחנו צריכים לעשות עם עצמנו בימים הקדושים האלה. העולם מלא במתוסכלי אלול, ביהודים טובים וישרים שניסו בכל כוחם להפוך את החודש הנעלה לזמן של מהפכה רוחנית, של שינוי מן הקצה אל הקצה, וקרסו באכזבה מרה אחרי שבועיים. הם גילו בכאב שהחיים היומיומיים וההרגלים המושרשים חזקים בהרבה מהכוונות הטובות ביותר של תחילת אלול.
אבל כאן טמונה הטעות הגדולה! אנחנו שואפים גבוה מדי, כי אנחנו מודדים את עצמנו ביחס להצלחה המוחלטת. אנחנו מסתכלים על הטהרה השלמה של אברהם אבינו ומשה רבנו ומרגישים פעוטים. אבל האמת היא שהבחינה האמיתית היא תמיד ביחס לעצמנו. השאלה היחידה שחשובה: כמה כוחות נדרשו מאתנו כדי לזוז ולו סנטימטר אחד? וככל שחוללנו פלא קטן ופרצנו את המחסום האישי שלנו – נגענו ביעד האמיתי.
הדרישה באלול היא פשוטה ועמוקה כאחד: לזוז. לנוע. לפרוץ את אזור הנוחות. לחדש תוספת קטנה בחיים. לא לנסות לקפוץ מהקומה העשירית למאה, אלא לטפס לקומה הבאה. וזאת, תאמינו או לא, המדרגה הגבוהה ביותר בעיני הקב"ה.
כי הקב"ה רואה ללבב. הוא יודע בדיוק עד כמה קשה לכל אחד מאתנו לשנות הרגל אחד קטן. הוא מבין שהמאמץ שלנו לקום עשר דקות מוקדם יותר לתפילה, או להימנע מלשון הרע במשך יום אחד, דורש לפעמים יותר כוחות נפש מאשר צומות ותעניות של הצדיקים הגדולים.
לכן השאלה החשובה של אלול היא לא "כמה אני טהור וקדוש?" אלא "כמה צמחתי וגדלתי מהמקום שבו הייתי?" לא "האם הגעתי לקומה המאה?" אלא "האם טיפסתי קומה אחת מעבר למקום הרגיל שלי?".
וכשאנחנו מבינים את זה, כל המתח והלחץ של אלול מתחלפים בשמחה ובהתרגשות. כי פתאום אנחנו מגלים שהמשימה אפשרית. היעד נמצא בהישג יד. המעלית לקומה המאה מחכה לנו בדיוק במקום שאליו אנחנו מסוגלים להגיע.
