מי מאתנו לא הרגיש פעם שהוא כבר מבוגר מדי להשתנות? שהרכבת של ההזדמנויות הגדולות כבר עזבה את התחנה? בימי אלול האלה, כשכולנו מנסים להתחדש ולהשתנות, כדאי מאוד להכיר את הסיפור המופלא שהטור דווקא בוחר לפתוח בו את הלכות ראש השנה.
הטור, ספר הלכה חשוב שאינו מרבה בדרך כלל לצטט מדרשי אגדה, פותח את הלכות חודש אלול וראש השנה דווקא עם ציטוט ממדרש פרקי דרבי אליעזר. הוא מביא את המדרש על תקיעת השופר שהחלה בראש חודש אלול כשעלה משה לקבל את הלוחות השניים. אבל השאלה נשאלת: למה כל כך חשוב לטור להזכיר את שם המקור – "תניא בפרקי דרבי אליעזר"?
והתשובה מרגשת עד דמעות. הרב ישראל טויסיג, שהיה רבה של שכונת מטרסדורף בירושלים, מגלה לנו סוד עצום: שני הפרקים הראשונים בפרקי דרבי אליעזר מספרים את סיפור חייו המדהים של רבי אליעזר הגדול בן הורקנוס. ואיזה סיפור זה!
עד גיל עשרים ושמונה, רבי אליעזר היה עם הארץ גמור. הוא חרש במחרשה בשדות אביו, איש פשוט שלא ידע אפילו לקרוא פסוק אחד. יום אחד, משהו נשבר בתוכו. הוא התיישב על האדמה והחל לבכות. בכי מר ונואש של אדם שמרגיש שהחיים עוברים לידו והוא לא זוכה לטעום מהם.
"מה לך בוכה?" שאל אותו אדם שעבר במקום. לא סתם אדם – זה היה אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, אבל רבי אליעזר לא ידע זאת.
"אני רוצה ללמוד תורה!" זעק רבי אליעזר מעומק ליבו. "כל חיי אני רואה אנשים לומדים, מבינים, יודעים, ואני – כלום! עשרים ושמונה שנה ואני לא יודע אפילו קריאת שמע!".
תארו לעצמכם את המצב. אדם בן עשרים ושמונה, בתקופה שבה רוב האנשים כבר סיימו את לימודיהם והקימו משפחות, מגלה פתאום שהוא רוצה להתחיל מההתחלה. כמו מישהו היום שבגיל שלושים מחליט שהוא רוצה להיות רופא ועוד לא סיים תיכון.
אליהו הנביא הסתכל עליו ואמר: "לך לירושלים, לרבן יוחנן בן זכאי. הוא ילמד אותך תורה".
ומה אתם חושבים? האם היה קל לאיש בן עשרים ושמונה לשבת עם ילדים קטנים וללמוד אלף בית? האם לא לחשו מאחורי גבו? האם לא צחקו עליו? אבל רבי אליעזר לא ויתר. הבכי הזה, הכאב העמוק על השנים האבודות, היה הדלק שהניע אותו קדימה.
והנה הפלא ופלא – אותו עם הארץ שהתחיל ללמוד בגיל עשרים ושמונה, הפך להיות אחד מגדולי התנאים! רבן יוחנן בן זכאי, רבו הגדול, אמר עליו: "בור סוד שאינו מאבד טיפה". הוא הפך למאגר ענק של תורה, שזוכר כל דבר ששמע ולמד.
עכשיו מובן למה הטור פותח דווקא ב"תניא בפרקי דרבי אליעזר". זו לא סתם הערת שוליים אקדמית. זו זעקה לכל מתוסכלי אלול, לכל מי שחושב שהוא כבר מבוגר מדי, שההרגלים שלו כבר מאובנים מדי, שאי אפשר להשתנות. בא הטור ואומר: תסתכלו על רבי אליעזר! אם הוא הצליח להשתנות בגיל עשרים ושמונה, לעזוב את המחרשה ולהפוך לגאון הדור – מה התירוץ שלכם?
וגם המשנה עצמה, החיבור הראשון והחשוב ביותר בתורה שבעל פה, פותחת עם שמו: "מאימתי קוראים את שמע בערבית? משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם, דברי רבי אליעזר". כאילו כל התורה שבעל פה אומרת לנו: תראו מאיפה אפשר להתחיל ולאן אפשר להגיע.
אבל בואו נהיה כנים. הסיפור הזה גם מעורר קושי. הרי רבי אליעזר היה בשבר עמוק. הוא בכה מרות על מצבו. היה לו כאב אמיתי ועמוק שדחף אותו לשינוי. המחקר הפסיכולוגי מאשר שהדרך הכמעט יחידה לשנות הרגלים מושרשים היא משבר קשה שמזעזע את האדם מיסודו.
אבל רגע, האם זה אומר שמי שלא בוכה מרות לא יכול להשתנות? האם רק משבר יכול לחולל שינוי?
התשובה היא – לא! כי בחודש אלול, הקב"ה נותן לנו מתנה מיוחדת. הוא מאיר את שלוש עשרה מידות הרחמים, יוצא לשדה לקראתנו ומנענע את החבל מלמעלה. אנחנו מרגישים צביטה קלה בלב, געגוע לקדושה, רצון להתקרב. זה אולי לא הבכי של רבי אליעזר, אבל זה מספיק בשביל להתחיל.
העיקר לזכור: לעולם לא מאוחר להשתנות. לעולם לא מאוחר לשוב בתשובה. לעולם לא מאוחר להגיע לידיעת התורה ולקרבת ה'. רבי אליעזר הוכיח את זה, והטור מזכיר לנו את זה בכל שנה מחדש.
