בפרשת עקב חוזר משה ומספר על שבירת הלוחות, ומתעוררת השאלה מדוע הוא שבר אותם ולא החזירם. המדרש מגלה שהאותיות "פרחו" מן הלוחות, ומשראה משה שהלוחות כבדו עליו אמר "לוחות שאין בהם ממש" ושברם. אך קשה: הלוחות עצמם היו "מעשה אלוקים", אבנים שנבראו מן השמים ולא מן הארץ, וקדושתם קיימת גם בלי הכתב.
הרבי מבאר תחילה שלא האותיות הצורניות פרחו – הרי הן חקוקות בגוף האבן – אלא ה"רוח קדוש שהיה בקרב כל אות ואות", הנשמה והחיות הפנימית שבכתב. ומכאן התשובה: מאחר שה"מכתב אלוקים" היה חרות בלוחות ולא דבר נוסף עליהן, הוא נתעצם בהן עד שנעשה אמיתת מציאותן. לפיכך, משפרח הכתב, איבדו הלוחות אף את מעלתן העצמית וראויות היו לשבירה.
סיכום השיעור:
- למה לשבור? – משה מתאר בפרשת עקב את שבירת הלוחות, ורבינו בחיי תמה: מדוע לא החזיר את הלוחות לאכסנייה שלהן במקום לנהוג בהן ביזיון?
- "מעשה אלוקים" – המדרש מספר ש"פרח הכתב מעליהם" והלוחות כבדו על ידיו, אך קשה: הלוחות עצמם היו "מעשה אלוקים" מן השמים, ואיך אמר עליהם "שאין בהם ממש"?
- איך פרחו האותיות? – הרבי מבאר שלא פרחו האותיות עצמן, שהרי חקוקות היו בלוחות, אלא הנשמה שבכתב.
- ירידת ערך – מכיוון שהמכתב היה "חרות על הלוחות" ולא דבר נוסף עליהם, נתעצם בהם עד שנעשה אמיתת מציאותם; ומשפרח – "אין בהם ממש" וראוי לשוברם.
- גוף ונשמה – הגוף היהודי הוא כלוחות שהם "מעשה אלוקים", והנשמה כ"מכתב אלוקים" החרות בו; ושברי הלוחות שיצאו למלחמה מלמדים שאין להסתפק במדרגה שהושגה.
- סילוקן של צדיקים – מיתתן של צדיקים אשר "אין להן מנוחה" ותמיד עולים בעלייה תמידית בעבודתם מזכירה לנו את אותו המסר משברי הלוחות – לא להסתפק במצב הקיים.
