התורה מתחילה באות ב', "בראשית", ולא פותחת מההתחלה ממש, באות א'. מדוע? בפרט שהייתה יכולה להתחיל ולומר "אלוקים ברא בראשית", וכך הייתה מתחילה מ-א'? והרי כך בדיוק מתחילות עשרת הדברות: "אנוכי" ב-א'?
אדמור"י חב"ד מסבירים כי התורה שלנו היא רק התורה השנייה, היא התורה המעשית והארצית שמדברת במונחים המציאותיים שלנו. ואולם כל דין בתורה יכול להילמד גם במשמעויות רוחניות כפי שהוא נלמד בגן עדן. גם איסור ריבית נושא משמעות רוחנית מרתקת.
הבעיה העמוקה עם ריבית היא לא כלכלית, היא נפשית פסיכולוגית. הצרה האמיתית עם ריבית היא לא מה שקורה לעני, אלא מה שקורה לעשיר. מסחר בריבית מייצר גישה של אדם שלא מייצר יותר ונותן לכסף לעבוד בשבילו. העשיר הזה עבד קשה עשרות שנים, הוא אסף מספיק כסף בצד ועכשיו הוא אומר לעצמו 'אני גמרתי לייצר ועכשיו אני מלווה את הכסף בריבית כדי שהוא יעבוד בשבילי". ולכן מתוך כל צורות ההשקעה, הוא בוחר במסחר בריבית, משום שהרווח שלו הוא כמעט בטוח. יש לו בטחונות ושעבודים והקרן שלו די בטוחה. לעומת זאת, בכל ענף השקעה אחר, כמו בורסה ואגרות חוב, הוא חייב לעמוד עם יד על הדופק כדי להיות מעורב ולראות שאינו מאבד את הקרן.
והיהדות אינה יכולה להסכים לגישת חיים כזו, משום שבתהלים נאמר פסוק חשוב: "ועל ספרך כולם יכתבו, ימים יוצרו ולא אחד בהם".
דוד המלך מלמד אותנו שכל יום הוא משימה. החיים הם סך המשימות שנועדו לנו וכל יום הוא קריאה למשימה חדשה. יתירה מכך: דוד המלך אומר במקום אחר: "ימי שנותנו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", הוי אומר שימי החיים לפי התקן הם שבעים שנה (כמו חיי דוד בעצמו) "ואם בגבורות — שמונים שנה". ואם אדם זכה לגיל שמונים, זאת תגבורת החסדים. פירש הרבי מליבאוויטש ביום ההולדת השבעים שלו: "ואם בגבורות", כאשר אדם מגיע לגיל גבורות, נדרש ממנו להתגבר שבעתיים ולעשות יותר מאשר קודם. שכן ככל שהוא מתבגר הוא מוכר יותר, מוערך יותר ומשפיע יותר ולכן נדרש ממנו לצמוח ולעשות יותר מקודם.
הנה חידוד המדגים זאת. הרב (ולהבדיל) הכומר והמופתי דנו איך לחלק את הכספים שהם מגייסים, כמה ראוי להפריש לקהילה וכמה לעצמם. הכומר אמר: אני מצייר עיגול באדמה וזורק את הכסף למעלה, מה שנופל בתוך העיגול בשביל הקהילה ומה שנופל מסביב – בשבילי. המופתי אמר אני עושה קו על הקרקע וזורק את הכסף למעלה, מה שנופל מימין לקו בשביל הקהילה ומה שנופל משמאל – עבורי. הרב אמר: אני זורק הכסף לשמים, מה שנשאר למעלה בשביל הקהילה ומה שיורד למטה – עבורי…
כעת אפשר להבין בעומק יותר את רעיון ההיתר עסקה: המלווה מוגדר כשותף בעסק ויכול (באופן עקרוני) לאבד חלק מהסכום. ככה הוא נותר פעיל ויצרני ולא משקיף מהצד. שכן לחיות זה לעשות וליצור ובכל יום יותר מאתמול.
החיוב לעשות תמיד נובע משתי סיבות:
א. מהימים עצמם. כל יום שקיבלנו תובע שנרים אותו ונרומם אותו ונעניק לו משמעות. הקב"ה לא נתן לנו נשמה בבוקר בשביל שנראה טלוויזיה ונלך לקופת חולים. אלא כדי שכל יום יהיה באמת יום וייצר איזו תועלת שלא הוענקה אתמול.
משל חזק בשם בעלי המוסר: יהודי חשב לעבור לגור בעיר אחרת, אבל טרם קיבל החלטה כזו, נכנס לבקר באותה העיר. בכניסה לעיר עמד בית עלמין והוא נכנס (בסקרנות יהודית) לראות אם קבורים שם צדיקים מכובדים המגנים על העיר. הוא רפרף על המצבות וראה לתדהמתו כי כתוב עליהן מספר שנים קטן. על מצבה אחת נכתב שהאיש חי שלוש שנים. על מצבה שנייה נכתב שהאיש חי ארבע שנים וכן הלאה. הוא נבהל ולא הבין איך נקלע לעיר חסרת מזל שבה כולם מתים צעירים.
הוא צעד לכיוון בית הכנסת והנה הוא רואה כי ההיכל מלא באנשים מבוגרים בעלי זקנים לבנים. הוא ביקש לדעת מה הולך כאן? מישהו התנדב להסביר לו: אצלנו מודדים את שנות החיים בדרך אחרת מהמקובל. כל אדם בעיר מחזיק פנקס ובו ממלא בסוף היום איזה יום היה לו. אם עשה היום דבר משמעותי הוא רושם וי, ואם לא, רושם איקס. בסוף החיים, עוברים החברא קדישא על הפנקס וסך הימים החיוביים, הוא משך שנות החיים הנכתב על המצבה.
ב. חשיבות העשייה גדולה עוד יותר: משום כוח ההשפעה שלה. איננו יודעים להעריך את השפעת העשייה שלנו וייתכן שדווקא מה שעשינו בגיל זקנה, הוא זה שיותיר חותם וישפיע על הדורות הבאים. יתכן שדווקא העצות הטובות שאנו נותנים לילדים בגיל המבוגר או המאמץ הרוחני שמתחזק בדרך כלל בגיל המבוגר, עודף הזמן שיש ללמוד ולהתפלל, הוא זה שיוביל אותנו לתשובה ולהתקדמות.
