הפעם האחרונה בה שמעת על מישהו שמלאו לו 800 שנה הייתה בשיעור תנ"ך, כשלמדת על מתושלח. בתקופתנו, אנשים מאריכים ימים עד 80-90 שנה, אך המהפך הזה מעורר שאלה עמוקה: האם אריכות ימים היא ברכה? ממבט ראשון, נראה שכן, אבל בתורה מוצגת תפיסה מורכבת יותר.
התורה מציגה עולם שבו הגשמיות והרוחניות שלובות זו בזו. גופו של אדם הוא לא רק כלי פיזי, אלא גם ביטוי למצבו הרוחני. כאשר אדם חווה כאב או מחלה, יתכן שאין זה רק אירוע פיזיולוגי, אלא גם סימן לחוסר איזון רוחני שדורש תיקון.
כדי להבין בעומק יותר את הקשר בין החיים הרוחניים לחיים הגשמיים, נצלול לתוך פרשת "בחקתי". פרשה זו מציגה תמיהות גדולות ביסודות היהדות שמעלים גדולי המפרשים.
השאלה הראשונה היא: איך פרשתנו מבטיחה גמול של ברכות וקללות בעולם הזה על קיום המצוות והרי "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא"? הרי קבעו חז"ל כדבר מוסכם שהשכר מגיע בעולם הבא ולא בעולם הזה? ידוע הסיפור על ילד שקיים מצוות אביו וטיפס על העץ לשלח האם ולהוריד גוזלות, ובחזרתו נפל ומת. רבי יעקב ראה ונדהם: כיצד קרה ששתי מצוות שמובטח עליהן אריכות ימים – כיבוד הורים ושילוח הקן – הביאו לקיצור חייו ל"ע? רבי יעקב הסיק ששכר מצוות אינו בעולם הזה אלא בעולם העליון.
יתירה מכך, הגמרא אומרת דבר הפוך: הצדיקים סובלים בעולם הזה כדי להיטהר מניצוצות לא מושלמים שצברו בעולם הזה ויבואו לקבל כל שכרם למעלה, בעוד הרשעים נהנים בעולם הזה, כדי לקבל מעט שכר מעשיהם הטובים וכך יקבלו כל עונשם בעולם הבא.
אם כן, פרשת בחקתי הייתה צריכה לומר ההיפך: אם בחקתי תלכו – וקיבלתם שכרכם בעולם הבא ואילו בעולם הזה תסבלו קצת, ואם לא תשמעו לי – תיענשו בעולם הבא ותיהנו בעולם הזה?
עוד תמיהה יסודית שמטרידה את גדולי בעלי המחשבה: איך יתכן שהתורה מדברת רק על השכר בעולם הזה ואינה מזכירה מילה אחת מהשכר בעולם הבא?
לבסוף, תמיהה כללית: הרי אנטיגנוס איש סוכו מלמד בפרקי אבות "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם". ילד אמור לעשות את רצון הוריו מאהבה או מיראה ולא בגלל הפרס שמבטיחים או לא מבטיחים לו. כיצד, אם כן, מאריכה התורה בפרטי השכר והעונש?
הכרח לומר שפרשת "בחקתי" מדברת על עקרונות אחרים: לא שכר ועונש מדוברים כאן, אלא מערכת תגמול בסיסית ופשוטה יותר. התורה רוצה לקשור בין החיים הגשמיים לחיים הרוחניים ולומר שהגשמיות מושפעת ישירות מהרוחניות.
יסוד הרעיון טמון בלשונו של רבנו הזקן: "ימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים, הם תכלית ושלימות בריאת העולם הזה, שלכך נברא מתחילתו!".
הרמב"ם מציב יסוד רבתי: הקב"ה מבטיח שתי רמות נפרדות של תשלום: 1. דמי מחיה. ב. שכר ועונש. בראש ובראשונה מבטיח הקב"ה כי הוא יספק לנו את התנאים לקיום המצוות מתוך רוגע ושלווה. אדם שמתמסר לעבודתו בעולם, הקב"ה יסיר ממנו את הדאגות וההפרעות בעולם הזה ויאפשר לו להתרכז יותר במילוי תפקידו. מנגד, אדם שלא יעשה את עבודתו ח"ו וחייו יעברו בבטלה ובמרידה במילוי תפקידו – הקב"ה יקשה עליו את החיים ועד שיסלק אותו מעולמו ח"ו.
הדבר דומה לעובד שמקבל תנאים למילוי התפקיד: רכיב השכר כולל חלק מסוים, שנועד לסייע לעובד להתקיים ולנהל חיי משפחתו ברוגע ולהתפנות לעבודתו. הוא מקבל גם דמי נסיעות, ארוחת צהריים, ביגוד והבראה, ומחשב מתאים. ככל שהעובד מתמסר לתפקידו, כך המעביד משפר את תנאי עבודתו: משלם שעות נוספות כדי שיהיה רגוע בעבודתו, מעניק חדר פרטי שיוכל להתרכז, מכשירים משוכללים וכו'. מנגד, כשהעובד מפשל, המעביד מקפיד עליו ומקשה את תנאי עבודתו.
לפני חצי שנה ניגשה אלי אישה ממתפללות בית הכנסת וסיפרה על בעיה רפואית שמטרידה אותה. משהו הציק לה באחת העיניים ורופא מומחה מצא אבני סידן בפנים העין (כמו אבנים במרה). הוא הסיר את האבנים, אבל הכאב מתחיל בעין השנייה והיא חוששת שזה יחזור שוב ושוב. היא פונה אלי לקבל עצה רוחנית להיפטר מזה.
אמרתי שהתשובות לבעיות הגשמיות נמצאות בממד הרוחני הקרוב לאותו תחום גשמי ועליה לחשוב על התחזקות בהלכות הקשורות לעיניים. הזכרתי כדוגמה את ההלכה, שאסור לגעת בעיניים לפני נטילת הידיים בבוקר, משום שרוח הטומאה מהלילה מזיקה לעיניים. היא הגיבה שאיננה מקפידה כראוי על נטילת הידיים בבוקר ותתחזק ליטול ידיה מיד עם הקימה מהשינה. לא מזמן היא שיתפה אותי שהכאב בעין חלף ברוך ה' והיא נפטרה מהבעיה.
הסיפור הזה, כמו רבים דומים שנחשפתי אליהם פעמים רבות, מלמד מסר משנה חיים: הגשמיות משתלשלת מהרוחניות. יהודי הוא עובד של הקב"ה, חייו נועדו במובהק כדי למלא תפקיד בעולם ולכן חייו הם השתקפות של מילוי ייעודו. כשהוא מבצע תפקידו כראוי – הוא זוכה לתגבור כוחות ולהצלחה, בעוד שכאשר נחלש במילוי ייעודו — איבריו ופרנסתו וכו' נחלשים ח"ו.
זה הרבה לפני שכר ועונש וקשור לעצם סיבת הקיום. כשאדם פועל כעובד מצטיין, יש לקב"ה אינטרס לחזק את חייו ולעודד את מנוחת נפשו. בעוד שכאשר הוא מזייף בתפקידו, הקב"ה מגיש סדרת אותות אזהרה שמזכירות כי הוא פוגע בסיבות להחזיק אותו בתוך העסק.
התפיסה הזו, מיישבת את התמיהה הראשונה בפרשת בחקתי: מה מטרת הקללות? איך הא-ל הטוב והרחום 'מאחל' תרחישים נוראיים לבניו אהוביו? האם לא מספיק לומר ברכות וכבר נדע את ההיפך?
פעמיים בשנה קוראים את פרשת התוכחה, עם הברכות הנפלאות והקללות הנוראיות בתוכה: סמוך לחג מתן תורתנו וסמוך לראש השנה. לפני חג השבועות קוראים את פרשת התוכחה בפרשת בחקתי וקודם ראש השנה קוראים את פרשת התוכחה מפרשת כי תבוא.
הגמרא מציעה טעם מעניין לקריאה בשני המועדים הללו: "עזרא תיקן לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים [פרשת בחקתי] קודם עצרת וקללות שבמשנה תורה [פרשת כי תבוא] קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא קללות שבמשנה תורה כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא קללות שבתורת כהנים וכי עצרת ראש השנה היא? כן … דתנן בעצרת נידונים על פירות האילן".
מטרת הקריאה היא כדי להתעורר בתשובה לפני ראש השנה, וכך תכלה שנה וקללותיה. הגמרא מוסיפה כי גם חג השבועות הוא סוג של ראש השנה, משום שבו נידונים על פירות האילן, שמבשילים בתקופה הזו של השנה. השל"ה הקדוש מוסיף הסבר עמוק, מראשוני המקובלים: "הפירות הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקב"ה, והעולם נידון ביום זה על התורה שנתנה בו שבטלו עצמם ממנה, והוא אמרם על פירות האילן שלא השלימום בתורה ובמצוות כראוי".
התורה נמשלה לאילן נושא פירות, ככתוב 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. גם האדם עצמו נמשל לאילן נושא פירות, ככתוב "כי האדם עץ השדה". מטרת התורה והאדם להצמיח פירות של תורה ומצוות, ולכן יום הדין על "פירות האילן" הוא בעומק הדברים, יום הדין על הפירות הרוחניים שהצמחנו בשנה שחלפה. כמה התמדה ושמחה היו בשנה הקודמת בלימוד התורה וכמה יהיו בשנה הבאה.
כך מביא הרבי בספר 'היום יום', כי חג השבועות הוא ה'ראש' שבו תלוי החלק הרוחני בכל השנה: "חג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכול לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים, וכן להתעסק בתשובה בנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג, כדוגמת זמן התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום הכפורים".
לפיכך קוראים פרשת התוכחה בערב חג השבועות, כדי לעוררנו לראות מעלת ברכות התורה לעומת קללותיה ח"ו, וכך תכלה שנה וקללותיה ונפתח שנה חדשה ומחודשת בלימוד התורה וקיום מצוותיה.
הארכנו לעיל כי הברכות והקללות הם לא שכר ועונש, אלא מציאות הקשר עם הבורא. יהודי הוא עובד של הקב"ה, ובעולם אידיאלי – הוא מרגיש ברכה כשהוא עובד ומרגיש קושי כשהוא מתרחק.
בזה תבין את האבחנה של הרמב"ם בתחילת ספר הלכות תשובה: "כל המצוות שבתורה… אם עשה אדם אחת מהן כראוי… הרי זה זוכה לחיי העולם הבא… וכל העובר על אחת מהן… הרי זה מתחייב כרת". הוא מדגיש כי קיום המצוות מביא חיי עולם הבא וביטולם מביא הסרת חיים אלו. ומה עם העולם הזה? על כך ממשיך הרמב"ם ומבאר בפרק ט' מהלכות תשובה:
"הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים… והבטיחנו שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד – שיסיר הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, [וזאת] כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא".
כך הדבר נעשה רענן ואקטואלי – גופך וחייך הם השתקפות של רוחניותך. ככל שתהיה מחובר לערכים, לאמונה ולמצוות – ישרור שלום בגופך ובנפשך. יהיו ימים קשים, ודאי, אך הם ישאו אופי של אזהרה ולא עונש, ויזכירו לך להתחבר מחדש לעיקר, להתחבר לרצון ה'.
והיה אם חלילה תחווה קושי או מחלה, תתבונן פנימה ותבחן מה הלקח שעליך ללמוד מכך. כי הגוף הוא מראה של הנפש, והגשמיות היא שיקוף של הרוחניות. וכך הדרך ללכת עם ברכה ושלום כל הימים.
