מכל דבר בעולם אפשר להרוויח כסף: מנדל"ן, ממטלטלין, מזהב, מזבל, ממים או מעפר. חוץ מדבר אחד: מכסף. הדבר היחיד שאסור ליהודי לסחור בו הוא כסף מזומן. אם שכן דופק בדלת הבית שלך ומבקש בהיסטריה הלוואה של 10,000 שקל לחודש ימים, אתה חושש להלוות לו כי שמעת כל מיני שמועות על המצב שלו, ואז עולה לך רעיון: בוא נעשה עסק, אני אתן לך את הכסף ואתה תוסיף לי חמישה אחוז ריבית וככה שנינו נצא מרוצים. ובכן, זה אסור מהתורה באיסור גמור.
יתירה מכך: גם במקרה שהמלווה תכנן לעשות השקעה כלשהי עם הכסף ועכשיו מפסיד את הרווח שהיה יכול להשיג, או אפילו אם הכסף שלו מושקע בתוכנית חיסכון בבנק וכל מה שהוא מבקש זה לקבל בחזרה את אחוזי הריבית שהיה יכול להרוויח בבנק – אסור מדאורייתא באיסור גמור.
התורה מצווה אותנו, מצד אחד, להיות אכפתיים ולהעניק גמילות חסד. זאת לא זכות או רשות, אלא חובה המוטלת עלינו. ומצד שני, אסור לדרוש על זה אגורה ריבית אלא להלוות את הכסף לשם שמים.
והשאלה המציקה היא מדוע? מה ההבדל בין כסף לכל שווה כסף שמותר לי להרוויח עליו? למה מותר לי להשכיר בית, רכב, בגד, מכונות שונות ולדרוש דמי שכירות ושאלה, אבל אסור לי להשכיר את הכסף תמורת דמי שימוש חודשיים?
הגמרא מספרת כי אחד האמוראים החשובים 'נכשל' בשאלה הזו בדיוק: "רב חמא היה משכיר זוזים תמורת פשיטא [מטבע קטן] ליום. לימים, כלה כספו. רב חמא סבר: מה שונה הכסף מהמחרשה? והתשובה: זה אינו נכון. המחרשה חוזרת בעין ויש לה פחת ידוע, והכסף אינו חוזר בעין ואין לו פחת ידוע".
החלוקה העקרונית היא שהמחרשה חוזרת כפי שהיא ומתבלה מהשימוש בה ולכן התשלום הוא דמי שימוש ובלאי. הכסף, לעומת זאת, אינו חוזר כפי שהוא ואינו מתבלה מהשימוש בו ולכן אין סיבה לדרוש עליו רווח. ואולם, כמובן שהדברים קשים מאוד להבנה: הרי גם הכסף מופסד כתוצאה מההלוואה, שהרי "המעות בטלות אצל הלווה" ואינן משמשות לסחורה ולרווח עבור המלווה. ומה אפוא הסיבה שהתורה אסרה את סוג המסחר הזה?
האברבנאל, מי שהיה שר האוצר בכמה מהמדינות החשובות בעולם, בספרד, בפורטוגל ובאיטליה, והכיר היטב את העולם הפיננסי הממונף שכולו מתנהל על הלוואות והחזרי ריבית, לא הבין למה היהודי אסור בסוג מסחר בסיסי כזה: "הנשך איננו דבר בלתי ראוי, כי האנשים עם ממונם כספם וזהבם ותירושם ודגנם ראוי שירוויחו, ואם אדם אחד ביקש מאדם אחר מעות לעסוק בסחורה ויחשוב להרוויח באלף שילווה לו מאתים – מדוע לא ייתן למלווה מנה? כמו שהאדם אינו מחויב לתת מעותיו לאחֵר כי אם דרך צדקה וחסד, ככה אינו מחויב להלוות מעותיו או תבואתו חנם?"
אנחנו רוצים לדבר על שני היבטים מאחורי איסור ריבית: היבט ארצי מרתק שעוסק בחלוקת העושר ובדרך ניהול הכסף העולמי. והיבט אחר, רוחני, מרומם ומעצים שעוסק בחובת האדם להיות פעיל ויצרני בכל רגע מימיו.
הגמרא במסכת גיטין מספרת כמה סיפורים על תקופת החורבן. אחד המחרידים ביניהם: מעשה באדם שעבד בנגרות עץ ולקח עוזר שיעבוד עמו. פעם נקלע בעל המפעל לקשיים כספיים וביקש הלוואה מהעוזר שלו. העוזר ביקש מהבוס לשלוח אליו את אשתו והוא ייתן לה את הכסף. אשת הנגר הלכה אליו והתעכבה אצלו שלושה ימים. הנגר שאל את העוזר מה קרה, וההוא היתמם ושיקר שהיא עזבה אותו מיד וכנראה התעכבה אצל מישהו אחר. העוזר הוסיף שלדעתו כדאי לו להתגרש ממנה. הנגר התמים לא הבין עם מי יש לו עסק, שמע לעצתו ובתמימותו ביקש שוב הלוואה מהעוזר כדי לשלם את דמי הכתובה. זה גירש אותה והלכה ונישאה לעוזר. הגיע יום הפירעון של ההלוואה ולא היה לנגר להחזיר, הוא נאלץ להפוך להיות משרת בבית העוזר שלו ולשמש אותו ואת אשתו לשעבר. מסיימת הגמרא: "היו עיניו נושרות דומעות ונופלות בכוסות שלהן ועל אותה שעה נחתם גזר הדין של ירושלים".
הסיפור הזה מציג במלוא העוצמה את הבעיה הגדולה של ניהול הכסף, את מה שקרל מרקס כינה: מצוקת "מעמד הפועלים" ו"חוק הדלות הגוברת". כבר אלפי שנים מתמודד העולם עם השאלה הכלכלית, איך לנהל את הכסף. משום שלא כל האנשים מוכשרים באותה מידה, יש עשירים ויש עניים והעניים סובלים משתי בעיות קיומיות: א. אין להם מספיק אמצעים כדי להתקיים ולקבל שירותי בריאות ולהעניק חינוך לילדיהם. ב. הבעיה השנייה היא "חוק הדלות הגוברת". כלומר: העניים הופכים להיות יותר ויותר עניים, משום שהעניים תלויים בעשירים והעשירים רוצים לצמוח וזה על חשבון העניים.
אז מה עושים? הפתרון של קרל מרקס היה סוציאליזם שהפך בגרסתו הקיצונית לקומוניזם: הסוציאליזם שואף להעביר את בעלות הכסף לידי המדינה. האדמה שייכת לכולנו ולכן נהפוך להיות כולנו בעלים משותפים של ההון. המדינה מלאימה את הנכסים וכך רווחי ההון מתרכזים בקופת המדינה והיא יכולה להעניק הזדמנות שווה לכולם, עניים ועשירים.
מה עמדת התורה על השיטה הזו? המשנה מתייחסת לכך במפורש: "ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך – זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך — חסיד. שלי שלי ושלך שלי – רשע".
המשנה מציגה 4 שיטות לניהול ההון והשיטה האחרונה היא המושחתת מכולן. זאת השיטה במדינות הטוטליטריות, הדיקטטורות, בהן אדם מושחת אחד גוזל הכול: "שלי שלי ושלך שלי — רשע". הגישה שלפניה היא הגישה הנעלית של ימות המשיח: "שלי שלך ושלך שלך – חסיד", העשירים מסתפקים במועט ונותנים את הלחם שלהם לזולת.
ובתווך עומדות שתי השיטות האמצעיות שקורעות את העולם: הגישה הסוציאליסטית-קומוניסטית אומרת: "שלי שלך ושלך שלי" – זה חזון אוטופי של משק משותף שמנוהל בידי המדינה וכך יש מספיק משאבים לתת לעניים את כל מה שהם צריכים. אולם האם זה מעשי? אומרת המשנה: "עם הארץ". הוא "עם הארץ", כלומר, הוא מעורב ביישובה של הארץ ומלא כוונות טובות, אבל האמת היא שהוא "עם הארץ", מלשון בור והדיוט. כי הוא שוכח את הכלל האנושי הכי בסיסי: אנשים רוצים לשגשג ואילו הסוציאליזם פוגע ביצרנות וביזמות. האדם הוא יצור אינדיבידואלי, ייחודי, שרוצה להביא את הכישרון שלו לידי ביטוי ולצמוח, ואולם הוא לא יעבוד בשביל אחרים. הוא לא יקום בבוקר בשביל לפרנס את המדינה.
ואכן, בכל התנ"ך אין מושג של משק משותף. התורה משבחת את כל אחד מהאבות שהיה עשיר וסחר ברעיית צאן ובעבודת אדמה והפך לסמל של שגשוג כלכלי. מנגד, שניים מהסיפורים החמורים ביותר בתנ"ך הם על מלך שהעז לקחת משהו שלא שייך לו והוא נענש במלוא החומרה: הסיפור על אחאב ואיזבל שלוקחים את השדה "נחלת אבות" של נבות היזרעאלי, ומשל כבשת הרש על דוד המלך שלקח את בת שבע. ניתן לקבוע כי התורה חוששת מריכוז העושר בידי קבוצת פקידים ודוגלת בפיזורו לקניין הפרטי ולשוק החופשי.
אבל רגע, מה נעשה עם ה"קפיטליזם החזירי"? מה הפתרון לבעיית "חוק הדלות הגוברת" של מרקס שאומר שאין לעניים עתיד? שהם נרמסים ברגלי החמדנות של העשירים?
בואו נחזור לשורה הראשונה של המשנה באבות: "האומר שלי שלי ושלך שלך – זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום": זאת הגרסה של הקפיטליזם: אני אדאג לעצמי ואתה תדאג לעצמך וכל אחד ישגשג בהתאם לכישרונות שלו. אבל עמדת המשנה לא ברורה: איך מביאה בהמשך אחד שתי עמדות כה קוטביות: זו "מדה בינונית" או "זו מדת סדום"? יש הסבר מופלא: הקפיטליזם בגרסתו הבסיסית הוא "מדה בינונית", אבל כאשר לא מרסנים אותו עם פיקוח ממשלתי הוא הופך להיות "מדת סדום". החמדנות מעבירה את העשירים על דעתם והם מאבדים את החמלה.
איך נראה קפיטליזם מתוקן? שוק חופשי עם חמלה וצדק? פרשת בהר מציגה שיטה כלכלית שעומדת על שלוש רגליים ובה יכולים העניים לשמור על כבשת הרש שלהם ולנסות להתחיל מחדש יצרנות ורווח: 1. שמיטה. 2. יובל. 3. ריבית.
שמיטה: הרגל הראשונה של הקפיטליזם המרוסן אומרת שפעם בשבע שנים, העשירים מפקירים את השדות שלהם ומאפשרים לעניים להיכנס ולקחת מגידולי הארץ ככל שברצונם. כך העשירים עוצרים לשנה שלמה את הרדיפה החמדנית ונזכרים שכולנו ערבים זה לזה.
יובל: זה כבר פתרון מדהים. פעם בחמישים שנה, כל העבדים משתחררים לבתיהם וכל הקרקעות שבות לבעלים המקוריים שלהם. כל משפחה בארץ ישראל נחלה קרקע ששייך לה ואולם במשך השנים קרה שאדם הפך להיות עני ומכר את הקרקע שלו, וכאן קובעת התורה כי "הארץ לא תימכר לצמיתות", הארץ נמכרת עד ל(מקסימום) ארבעים ותשע שנים, ובשנת היובל חוזרות כל הקרקעות לבעלים המקוריים. וכך כל אדם מקבל הזדמנות שנייה לנהל קרקע יצרנית לשוב ולגדל עליה תוצרת חקלאית. במקביל, העשירים נשארים עם כל המטלטלים והנכסים האחרים ויכולים להמשיך לשגשג.
ריבית: כאשר עני נקלע לקשיים כלכליים, מוטל על השכנים לגמול עמו חסד ולהלוות לו די מחסורו. ובאשר למה ששאלנו בהתחלה, מדוע דווקא כסף צריך להלוות בלי רווח? התשובה ברורה: כי כסף זה חיים. כאשר יהודי מתגלגל למצב קיצוני כזה שהוא מבקש הלוואה, לא יתכן שחבר יחשוב על רווח. זה הרגע בו חלה חובת הערבות ההדדית ולראות את הצרה שלו כאילו זו הצרה שלי עצמי.
התורה מלמדת רעיון עמוק: את הקפיטליזם אי אפשר להשאיר בלי רסן, אבל גם אי אפשר להחניק אותו עם משק משותף. אנשים זקוקים לתמריצים ולהזדמנות לצמוח ולשגשג, ובמקביל זקוקים לגדרים של אחריות חברתית. זה המודל היהודי האידיאלי – ערך העמל, היוזמה והיצרנות לצד ערכי החסד והחמלה.
