בפורים קטן תשנ"ב חילק הרבי לכל אחד מהחסידים, אנשים נשים וטף את המאמר "ואתה תצוה תשמ"א". היתה זו הפעם האחרונה לעת־עתה, שהרבי הוציא בעצמו מאמר חסידות.
חסידים נוהגים ללמוד את המאמר הזה מידי שנה בג' בתמוז, יום ההילולא של הרבי, ולמצוא בו הוראות והנחיות לחייהם.
תוכן המאמר:
- משה רבינו מקשר ומחבר את בני ישראל עם אור אין סוף, ועל ידי כך נעשה יתרון והוספה במשה עצמו.
- בני ישראל הם מאמינים בטבעם, אך האמונה עלולה להישאר ככוח מקיף, ומשה רבינו – והמנהיגים שבכל דור – מחדירים את האמונה בפנימיות.
- דווקא בזמן גזירת המן הושלמה קבלת התורה – משום שאז הייתה ליהודים מסירות נפש על קיום התורה והמצוות, שהתעוררה על ידי מרדכי.
- שני טעמים לזה שישראל מאמינים באמונה פשוטה: הנשמה שלמעלה רואה אלוקות, ושורש האמונה הוא בעצם הנשמה. ההבדל ביניהם: האמונה מראיית הנשמה היא במקיף, ומצד האמונה בעצם הנשמה היא בפנימיות. ורק מצד האמונה בעצם הנשמה אין אפשרות לכפור ומוכרחים למסור את הנפש.
- שני עניינים ב"כתית" מהגלות: הגזירות על קיום התורה והמצוות מעוררים את מסירות הנפש; אך גם בהרחבה בגשמיות וברוחניות – יהודי שבור ונדכא מעצם הגלות, משום שהרצון בגילוי אלוקות נוגע לעצם מציאותו.
- התגלות עצם הנשמה במסירות נפש היא כדבר נוסף ביחס לכוחות הגלויים, ואילו בהתגלות עצם הנשמה מעצם הגלות גם הכוחות הגלויים הם דבר אחד עם העצם.



