רופא ועורך דין בכירים יושבים יחד בחתונה. העורך דין נהנה מכל רגע ואילו הרופא לא מפסיק לקבל שאלות מאנשים שניגשים אליו: "יש לך קשר עם מנהל בית הרפואה כדי לזרז תור לבדיקת MRI?", "עם מי כדאי להתייעץ בקשר לבעיות גב?", "ומתי יש לך תור פנוי לקבל אותי?".
הרופא התעייף ואומר לעורך דין: "איך אתה נהנה? למה אף אחד לא מציק לך?". "גם לי היו מציקים פעם", ענה העורך דין, "אבל הייתי שולח חשבונית על 200$ עבור כל עצה שנתתי וככה הניחו לי". הרופא אומר תודה על העצה ונרגע. למחרת נוחתת בתיבת הדואר שלו חשבונית מהעורך דין בסך 200$ עבור מתן ייעוץ…
הנה התמיהה שמטרידה: רוב אנשי המקצוע בתחום הבריאות משווקים את עצמם באמצעות לוגו מוזר – נחש כרוך על מוט. זה הסמל של ארגון הבריאות העולמי, הסתדרות הרופאים בישראל, הסתדרות הרוקחים, חיל הרפואה הישראלי, יד שרה ועוד. הנחש כסמל הריפוי הוא עתיק: כבר היוונים אימצו אותו לאליל הרפואה שלהם, אבל להבדיל אלפי הבדלות, המקור הראשוני לכך הוא פרשת השבוע שמספרת על בני ישראל שהוכשו בנחשים ומשה רבנו הכין נחש נחושת ותלה אותו גבוה על מוט. "והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" [במדבר כא]. מאז מנסה כל רופא להיות כמו אותו נחש שחולל נס והביא מזור ותקווה לחולים.
וכאן עולה תמיהה שמטרידה את המפרשים אלפי שנים: איך נחש מרפא? כיצד הבטה בנחש מביאה מזור ותקווה? הרי הנחש היה זה שהביא לעולם את המוות ולא את הרפואה? ה"נחש הקדמוני" לא בחל בשום אמצעי כדי להשיג את חווה ובדרך פיתה והקסים אותה בדברי חנופה וחלקלקות ובסופו של דבר הוביל אותה ואת אדם אל קללת המוות? חז"ל אמרו: "טוב שבנחשים — רצוץ את מוחו", ובספרי הקבלה, הנחש הוא סמל לשטן וליצר הרע. אויב ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו. כיצד, אם כן, ציווה הקב"ה להגביה את הנחש מול העיניים, להביט בו ולהתרפא?
נתחיל עם פשטות הסיפור: אחרי פטירת אהרן, הסתלקו ענני הכבוד שהגנו על ישראל. עמלק שמע שעם ישראל איבד את ההגנה המופלאה וקיבל חשק להכות שוב. עמלק נכשל ונוצח. אבל העם נבהל מהאתגרים שמצפים לו והחליט לסגת בחזרה לכיוון מצרים. הם ברחו אחורה שבע מסעות וחזרו ל"דרך ים סוף".
מצרה לצרה הם שוב חוזרים להתלונן ולקטר, והפעם הם יוצאים נגד הלחם שיורד מהשמים: "וידבר העם באלוקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל" [במדבר כא]. רש"י מבאר: "לפי שהמן נבלע באיברים ואינו יוצא כפסולת קראוהו 'קלוקל', אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא?!"
הקב"ה מגיב לתלונות במלוא החומרה ושולח עונש מבהיל: "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל… ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי: ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי". ה' שולח נחשים כדי ללמדם איך נראים חיים בלי נסים. אתם התלוננתם נגד הלחם הניסי וביקשתם לחם של טבע, כמו כולם, משהו מוכר, אמר הקב"ה: "בבקשה, תחיו בדרך הטבע, הנה המדבר מלא נחשים ורק הענן הגן עליכם מפניהם עד היום".
העם צועק מכאב הארס ומתוודה "חטאנו כי דברנו בה' ובך", ואז ה' נותן למשה עצה מדהימה שעוד לא הייתה כדוגמתה: קח את מחולל ההרס והפוך אותו לרפואה. תכין לך שרף ושים אותו על נס — על מוט גבוה וכל הרואה אותו יחיה. זה אם כן ה'נסיוב' הראשון, הנוגדן הראשוני כנגד הכשת נחש.
אבל עדיין התמיהה עומדת בעינה. אנו מתפרצים לדלת פתוחה וחז"ל כבר הקשו לפני אלפי שנים: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים" [משנה ראש השנה ג,ח]. הנחש התלוי על מוט בגובה הרקיע היה רק אמצעי לגרום להם להרים את העיניים לשמים ולשאת תפילה לרפואתם.
הרמב"ן מוסיף הסבר ותבלין: ישנה שיטה רפואית הגורסת כי אסור להראות או להזכיר נחש לפני אדם שהוכש מנחש. שכן הזכרת היצור הפוגע מעוררת נזק אצל השומע. דומה לפתגם העממי ש'אין מזכירים את החבל בבית התלוי'. ולכן העמדת הנחש למעלה הייתה צעד אירוני, לגלגני, בפני מי שחושב שהרפואה היא טבעית, אלא היה ברור שבאה רק מהשמים.
עד כאן ההסבר של חז"ל, אבל הדברים קשים מאוד להבנה: בשביל מה בכלל שמו נחש? שיצוו להביט ישירות לשמים? או לכל היותר לקבוע בראש המוט קלף מזוזה, ספר תהלים או תמונה של משה רבנו וכך יהיה ברור שהרפואה נסית? הגור אריה תוהה: "ואם תאמר, אם כן למה לי נחש? ולמה לי לשום אותו על הנס מאחר שהיה תולה בזמן שהיו מכוונים לבם לשמים?"
חמור מכך: הרי יש מי שלא יבין את הבדיחה ויבוא לחשוב שהנחש עצמו הוא המרפא? בדיוק כמו שהבינו היוונים שהנחש הוא עצמו 'אל הרפואה', שהוא נושא כוחות מאגיים כלשהם שבכוחם להביא מזור? בדיוק כמו שיש חושבים היום שהרופא הוא המרפא?
והבעיה הגדולה היא שזה בדיוק מה שקרה בפועל ולא רק אצל היוונים, אלא הרבה קודם, אצלנו: "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה, וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן" [מלכים ב יח,ד]. רש"י מבאר: "'נחושתן' לשון בזיון, כלומר מה צורך בו ואינו אלא נחש נחושת".
זה לא יאומן: נחש הנחושת שעשה משה רבנו השתמר בקרב עם ישראל, אבל במשך הזמן הפך להיות עבודה זרה. אנשים ייחסו לו כוחות מאגיים ושכחו להתפלל. המצב נעשה חמור כל כך, עד שחזקיהו המלך החליט לפורר את מעשה ידיו הקדושות של משה רבנו! הוא אפילו קרא לו בלשון זלזול "נחושתן" — כדברי רש"י: "מה צורך בו ואינו אלא נחש נחושת".
מכאן נלמד שגם הסמל הטוב ביותר יכול להתהפך לעבודה זרה אם שוכחים את המטרה האמיתית שלו. הנחש על החליפה הלבנה נועד להזכיר לרופא שאינו הוא המרפא, אלא שליח בלבד. אבל כמה קל לשכוח ולחשוב שהכוח במקום אחר.
יעזור הקב"ה שנזכה תמיד להבין: לא הנחש מרפא, לא הרופא מרפא — רק ה' מרפא.
