מנהג ישראל לקרוא מדי שנה את פרשת ואתחנן בשבת שאחרי תשעה באב. כך מסדר הטור את סדר הקריאות בתורה: בשנה פשוטה 'פקדו ופסחו', בשנה מעוברת 'סגרו ופסחו', 'מנו ועצרו', 'צומו וצלו' – תשעה באב ואחר כך פרשת ואתחנן ותפילת משה, 'קומו ותקעו' – פרשת נצבים לפני ראש השנה.
הקשר הפשוט בין פרשת ואתחנן לימים אלו הוא בכך שצריך להמשיך ולהתחנן על הגאולה. אף שחלף תשעה באב ולא נענינו, עלינו ללמוד ממשה שלא קיבל הגזירה והמשיך להתחנן להיכנס לארץ.
אבל השנה ישנו קשר כפול ומכופל בין שני האירועים: משה מדגיש בפתח הפרשה "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" ו'העת ההיא' שבה התעורר לבקש רחמים על עצמו היה ט"ו באב. ואכן השנה נקרא את הדברים בו ביום, בעיצומו של חמישה עשר באב.
מה קרה בעת ההיא?
תחילת פרשתנו: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר: ה' אלוקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה… אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה".
רש"י מפרש: "'בעת ההיא' – לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג", והגמרא בבבא בתרא מוסיפה שהיה זה בט"ו באב.
רש"י ממשיך ומסביר את ההיגיון: "דימיתי שמא הותר הנדר". משה רוצה לרמוז שהתעוררה בו תקווה חזקה לשנות את הגזירה. אף שנאמרה שבועה מפורשת "לכן לא תביאו את הקהל הזה" וברש"י: "בשבועה, כמו 'לכן נשבעתי לבית עלי' – נשבע בקפיצה כדי שלא ירבו בתפילה" ושבועה כזו לא ניתנת להתבטל, בכל זאת קרה משהו דרמטי בט"ו באב שגרם למשה לחשוב שאפשר לבטל הגזירה.
הגמרא אומרת שכיבוש סיחון ועוג היה בט"ו באב, וכיון שכבש משה את ארצות סיחון ועוג באותו יום, עלתה בו מחשבה שהותר הנדר שלא ייכנס לארץ. שכן ארצות סיחון ועוג הם חלק מארץ ישראל העתידית, כדעת תנא קמא במשנה ביכורים שפירות עבר הירדן חייבות בביכורים כפירות הארץ. ואם זכה להתחיל ולכבוש הארץ והתבטל חצי נדר – אולי יתבטל כולו.
515 התפילות
המדרש מגלה לנו פרט מרתק: "מנין שהתפלל משה באותו הפרק 515 פעמים? שנאמר: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא' – ואתחנן' בגימטריה 515".
הפני יהושע מביא חישוב גאוני שמקשר בין תחילת התפילה בט"ו באב למספר התפילות: "כל הדיבור היה בט"ו באב, דכיבוש סיחון ועוג היה ביום בו כלו מתי מדבר. צא וחשוב מטו באב עד ז' אדר עולה 200 יום. וידוע שבשבת אין היחיד שואל צרכיו וכשתחסיר 28 שבתות בתוך 200 יום נשאר 172 ימים. שלוש תפילות בכל יום הרי 516 תפילות. אמנם כיון שלא היה הדיבור מתייחד עם משה אלא ביום, החל להתפלל בט"ו באב שחרית ולכן התפלל באותו יום רק שתי תפילות. וכך מט"ו באב עד ז' אדר שמת בו בשעת מנחה – הרי לך חשבון מכוון של 515 תפילות".
מטו באב עד ז' אדר ישנם 200 ימים: שישה חודשים שלמים (אלול, תשרי, חשון, כסלו, טבת, שבט) ששלושה מתוכם מלאים (90 יום) ושלושה מתוכם חסרים (87 יום) = 177 יום. עוד 23 ימים בתוך חודשי אב ואדר (16 ימים מטו עד ל' אב ושבעה ימים בין א' ל-ז' אדר) = 200 ימים.
מתוך ה-200 ימים הללו נוריד 28 שבתות שבהן אסור לבקש צרכיו – יוצא שנשארו 172 ימים. 172 ימים כפול שלוש תפילות הם 516 תפילות. ואולם משה התחיל להתפלל בבוקר טו באב כי ה' היה מתגלה אליו תמיד בבוקר, וכך יוצא שמתפילת שחרית של טו באב עד מנחה של ז' אדר, רגע לפני פטירתו, התפלל 515 תפילות.
הרב שמאי גינצבורג בספרו "אמרי שמאי" מביא הסבר נוסף מרגש למה שקרה בטו באב שעורר תקווה במשה: "איתא בפתיחתא למדרש איכה: לא היו ימים טובים לישראל כטו באב… יום בו כלו למות מתי מדבר… דכיון שהתמלאה הלבנה בליל טו באב אמרו: דומה שהקב"ה ביטל גזירה מעלינו ועשאוהו יום טוב. וכיון שראה משה שבוטלה הגזרה מאנשי דורו, ביקש שתבוטל גם ממנו".
לא להתייאש
הסיפור הזה מלמד אותנו כמה דברים חשובים:
ראשית, הכוח האמיתי של התפילה. משה לא התייאש אפילו מול שבועה מפורשת. כשראה סיבה לתקווה – הוא תפס אותה והתחיל להתפלל. לא פעם אחת או עשר, אלא 515 פעמים! זוהי הוכחה לכך שכאשר אנו מאמינים באמת בכוח התפילה, אנו לא מוותרים בקלות.
שנית, חשיבות הזמן הנכון. משה לא התפלל בכל יום אקראי. הוא חיכה ל"עת ההיא" – לרגע שבו יש סיבה לתקווה, לרגע שבו הנסיבות משתנות ויוצרות פתח חדש.
שלישית, השיעור על התמדה. 515 תפילות לאורך חודשים – זה לא היה דחף רגעי. זו הייתה מסירות מלאה למטרה, התמדה יומיומית, אמונה שלא נשברה.
כאשר אנו קוראים השבוע את פרשת ואתחנן בט"ו באב, אנו זוכרים שכל תפילה חשובה, שכל רגע הוא "עת ההיא" פוטנציאלית, ושההתמדה והאמונה יכולות לחולל ניסים – גם כאשר הכול נראה חסום ונסגר.
ואולי זה המסר הכי חשוב לתקופה שאחרי תשעה באב: לא להתייאש, להמשיך להתחנן, ולהאמין שתמיד יכול להגיע הרגע שבו הכול ישתנה.
